תאטרו עדן! כמה סמלי! כמה הגיוני ומתקבל על הדעת, ואפילו כמעט מצופה, בעיקר כשלוקחים בחשבון שתמונה זו צולמה במצלמה החדשה, ולכן הפילטר הראשון שהיה לרשותי היה מסך של דמעות. בפועל, תאטרון זה לא פעיל כבר שנים. אני חושב שיש שם בעיקר חנויות מזכרות ואולי איזו דירה וחצי. אבל היי, לגור בתאטרו עדן? לגיטימי.
אחרי לילה ומשהו בהוסטל, הבנתי שאני לא רוצה להיות חבר של אף אחד שם. נראה שהם די נענו לבקשה שלי, כי כולם, מלבד צרפתי פטפטן אחד עשו את מיטב המאמצים להעמיד פנים שאני לא קיים. זה בסדר, המאמץ היה הדדי, וכך מצאתי את עצמי סוקר את חיי הלילה העשירים של אלטה ליסובאה. כיוון שבליסבון אין באמת חיי לילה, השעה בקושי שמונה בערב, וכבר בשדרות הרעד עובר גובר, בחצרות הפחד נובר צובר. שומם כמו ריאת ברזל, באמא'שלי. אבל הריק הזה דווקא מצא חן בעיניי. התאורה של המבנים והאנדרטאות מאוד מחמיאה, ועל אף שמעולם לא הייתי בפריז, ככה נוח לי לדמיין אותה; אלגנטית, מוארת היטב, לא בהכרח הומה תיירים ובעלי בתי קפה שרק מחכים שתלך.
עוד מאותו דבר. היה מוזיאון שחמק ממני כל היום, והחלטתי להערים עליו למצוא אותו בערב. מיותר לציין שלא הצלחתי למצוא דבר, מלבד נוף יפה לשעת ערב מאוחרת (אני כל כך פיוטי, שזה אין לתאר). מה שלא רואים פה, זה שעמדת הצילום המאולתרת הזאת עלתה לי בטיפוס ברחוב כה פתלתל, שעד היום התחת שלי לא נרגע מזה. וסליחה שנאלצתם לקרוא את השורה הזאת, אבל סה לה וי. או, בפורטוגזית: סה לה וי. אין לי מושג, לא הפנמתי אפילו חצי מילה בשפה הזאת.
ליסבון בנויה על גבעות שנמזגות בעדינות אל הים. אמנם בחלק ששהיתי בו לא היה חוף פרופר, אלא יותר רמפות בטון מוגבהות ולא קיציות במיוחד, אבל הים נוכח גם נוכח, ולו רק בזכות ריח הדגים המלוחים שאי אפשר להתעלם ממנו ברחובות. לקראת סוף היום האחרון שלי עליתי לאחת מנקודות התצפית בעיר, שלידה גם קו חשמלית קטנטון, שאמור להראות לך בנסיעה את נופיה של ליסבון, כל הדרך עד לרחובות למטה. בפועל, זה לוקח אולי חצי דקה, שבה רואים בעיקר שכונות עוני וחומות לבנים. שזה גם נחמד, במין הארלם שיק שכזה, אבל לא מצטלם טוב.
את התמונה צילמתי מהמצפה, בנסיוני לעמוד על ההבדלים בין התוכניות השונות של המצלמה (תמונה זו, למשל, אמורה לשמש שוטים רחבים. בפועל זה יצא בדיוק כמו כל השוטים האחרים. אני מרגיש מרומה).
ולקינוח, קומפוט נעליים. את הזוג ההיסטרי הזה (לחתונתי הממשמשת, בלי ספק) צדתי במוזיאון הבגדים הלאומי. אמנם לקח לי שעתיים וחצי להגיע, ובמקום עצמו אין יותר מה לעשות מאשר סיבוב נדיב של עשרים דקות, אבל היי, היו לי נסיעות חינם אז המערכת מה-זה נדפקה. המוזיאון הזה נמצא באיזה פרבר דוחה של ליסבון, בו כולם מסתובבים עם פרצופים חמוצים וטרנינג. היה די מזעזע, ובמהלך המסע חזרתי על עקבותי אולי שש פעמים. מרקו פולו או מה? anyway, צילמתי בגדים רבים, מהם אני מקווה לקבל קצת השראה לשנה א' בשנקר (המוטיב: פחחחחח עם נגיעות נצנצים), והנעליים האלה פשוט עשו לי כאלה עיניים, שפיתלתי את עצמי בתנוחות ספק בלרינה ספק אנקונדה בשביל לצלם אותן כמו שצריך, ועוד בלי פלאש. חבל שלא רואים כמה הן זהובות (לי זה הזכיר ניירות עטיפה של ממתקים), אבל זו כבר באמת לא אשמתי.
