אח, פולין. נימפת יערות חמקמקה וצחקקנית שכמותך. ארץ בלתי מפוענחת עד תומה, כולה ניגודים וריח של דג מלוח. דוקטור, תציל אותי, אני מאוהב. כן, אני יודע שלאהוב את פולין זה קצת כמו לצאת עם מישהו שנמוך ממך- משהו שכדאי להצניע ולטשטש, קצת כמו פריחה מסתורית בצידי הבטן או שלפוחיות ברגל. וואטאבר, חבר'ה, אני יודע על מה אני מדבר: מדובר במדינה היסטרית לגמרי.
מכיוון שלכל הפחות אני בחור עקבי, גם מערכת היחסים שלי עם פולין מתחילה לא משהו. טעון בארבעה קילו ארס ותיעוב עצמי אחרי הביקור בפראג (אתם מוזמנים לרפרף בפוסט הקודם, להכפיל במאה וללקק את השקע החשמלי הקרוב. זאת בערך החוויה החיובית שהיתה לי מבירת צ'כיה), עליתי על רכבת בוקר לקרקוב. מה פירוש 'רכבת בוקר'? ובכן, רכבת שיוצאת באחת-עשרה לערך, ומכריחה אותך לסחוב את תיק הפלצות העצום שלך, עולל הסיוטים המשוקץ במשקל שלושים פאקינג קילו, כל הדרך לתחנת הרכבת המפגרת של פראג. מיותר לציין שמזג האוויר היה איפהשהו בין 'רותח' ל-'או מיי גאד, תהרגו אותי ופשוט נסיים את הפארסה הזאת, טוב?', אבל היי, אחרי הפעם המאתיים שאתה מוחה את המצח באמצעות גב כף היד, אתה ממילא לא מרגיש כלום. על כל זיעת פנים, היה חם ומחריד, יצאנו באיחור, ואף הגענו באיחור לתחנת קטוביץ', בה אמורים להלחיף רכבת. מצאתי את עצמי באמצע שום מקום, חולק רציף עם זוג אמריקאי- איש משלושתנו לא מדבר מילה בפולנית- מנסה לנחש מתי תגיע הרכבת לקרקוב.
אחרי חצי שעה לערך היא הגיעה. עדיין היה חם כמו יום כיף בֵּשְאוֹל לקראת שש בערב, כשנפלטנו לתחנה המרכזית של קרקוב, שהייתה פאקינג נטושה. הטוריסט אינפורמיישן? סגור. מפות של העיר? תחלמו על זה. שילוט שמציין מקומות רלוונטיים בעיר, בשפה שאינה פולנית? כן, בכל עיר מתוקנת, אבל לא פה. קיצר, היה מקסים, ומרוב שהיה מקסים, שברתי את החרם בן (כמעט) ארבעת החודשים שלי, ולקחתי מונית. את רואה מה גרמת לי לעשות, קרקוב? אשכרה הייתי תייר ושילמתי בערך שלושים וחמישה שקלים על נסיעה של שבע דקות. ההוסטל שלי היה ביזארי לחלוטין, ולפי מיטב המסורת האירופאית, המיזוג בו כלל, ובכן, חלון פתוח וגישה חיובית. חשבתי לעצמי, "אתם צוחקים עליי, נכון? לא מספיק מה שהלך פה ב1941, עכשיו גם הוסטל עם המון מדרגות ובלי מזגן אחד לרפואה?", אבל כלפי חוץ הייתי הכי לוקאלי, וחייכתי בנימוס גם אל מול פני האסונות. שלא יגידו שאני לא מטמיע את מנהגי המקום. אותו הוסטל, שקיבל ציונים גבוהים להחשיד בהוסטלוורלד, לא הציע יותר מדי מלבד ארוחת בוקר חצי-מפנקת. כל האווירה בו הייתה מאוד אגבית, כאילו הצוות עושה לנו את כל טובות העולם כשהוא טורח, יו נואו, להזיז את התחת ולתפעל את המקום: חצי מהזמן אף אחד לא ישב בדלפק הקבלה (אפשר להבין אותם, המקום פונה לרחוב, חם בעשר מעלות משאר המבנה, ויש בו אולי שקע חשמלי אחד מתפקד. הייתי מתאבד אחרי חצי שעה), יש מפתח אחד לכל חדר, את הפחים מפנים אחת למתי שמתחשק למישהו, ולַרוב אנשי הצוות פשוט רבצו על מדרגות הכניסה, עישנו עם החברים הלא רחוצים שלהם ושלחו מבטים מעט מופתעים באורחי המקום. קיצר, קרקוב היתה באסה וחצי. שזה קצת סותר את כל ההשתפכויות שלי מההתחלה, אבל תנו לי שניה לקטר קצת, ומבטיח שנגיע למחוזות נעימים יותר. לאורך כל שהותי בעיר, מזג האוויר היה מחריד. קיץ, בלי האופציה לחמוק אל מקומות ציבוריים ממוזגים, הוא לא קיץ, אלא סתם קומקום מהביל בגודל עיר. מה גם שהעירייה עושה עבודה די מחורבנת בכל נושא ההדברה בעיר, כי נעקצתי מלא. אי אפשר היה לשבת תחת עץ בלי לקבל הדגמה חיה וזוחלת של פרקים נבחרים מלקסיקון פולין לחיפושיות ושאר פרוקי רגליים. לא שזה מנע ממני מלשבת כחמש שעות ביום ממוצע תחת עצים אקראיים ולקרוא, אבל דעו שסבלתי לאורך כל התהליך.
כדי לא לצאת מנוול לחלוטין, אחלוק לקרקוב את המחמאות הבאות:
א. היא אכן זולה. אוכל שם עולה שקל וחצי, המבחר אינסופי והמנות גדולות. חרשתי על הדוכנים בקניון כמו אמריקאית בולמית בטרנינג וקוקו.
ב. היא אכן מאוד יפה, יימח שמה. זכרתי אותה קלות (ספוילר: עוד ידובר על מסעי הקודם בפולין בהמשך הפוסט!) כמסאז' ויזואלי, והיא עמדה בציפיה. העיר העתיקה שלה, בה אני ממליץ לבקר בשעות בהן השמש לא מאיימת להכחיד כל קיום מבוסס-פחמן, מרשימה ומעניינת, והרבעים הפחות מתוירים שופעים בארים וגלריות. השמועה אומרת שחיי הלילה הם עניין די רציני בעיר, אבל אני אחרי תשע בערב נעשיתי כזה אנטיפת, שבאותה מידה יכולתי לשהות בכפר סבא. בעצם לא, בכפר סבא יש מזגנים.
ג. אוקיי, בשעתו זה היה בלתי נסבל, אבל בדיעבד זה ממש מצחיק: האנשים בקרקוב, ואני לא יודע אם לשייך את זה לאוכלוסיה המתיירת או למקומית, כי שתיהן לקו בחולי הזה במידה שווה, עד כמה ששמתי לב, הם קצת סתומים. כל נושא ההליכה ברחוב, או בתחנת רכבת או בקניון, אשכרה מבלבל אותם. מבטיהם תמיד תוהים, כאילו הקונספט של תנועה לא לגמרי נהיר להם. אתה נעצר כדי לפנות להם מקום לעבור, והם נעצרים איתך. אתה מנסה לעקוף, הם זזים יחד איתך. אתה מבקש מהם בנימוס שיתנו לך לעבור (באנגלית, ותוך שימוש במחוות ידיים אוניברסליות ונמרצות, ואה, כן, עם אותו תיק של שלושים קילו שלא בדיק רומז על חיים נעימים, אז כאילו למה להיות סתומים בכוח?) והם מסתכלים עליך כאילו נפלת מהכוכבים. הכל מאוד מתמיה, מאוד מבלבל, עבורם. ואני אומר, בוקר אור לכם, פולני מחמד, וברוכים הבאים להווה. אני לא אומר שתעזבו עכשיו הכל ותקנו איזה אייפד או משהו, אבל גט א פאקינג קלו- העיר שלכם שורצת ורוחשת. אתם כבר לא בקנזס. זה הזמן להניח את משקפי התלת-מימד ולצאת מסרט הסטארז הולו שהתקיימתם בו במיליון השנים האחרונות. אם אתם רוצים להפוך את השהות במקום לחוויה נסבלת, התקינו מזגנים במקומות ציבוריים (כאילו מה, לאן הולכים כספי המיסים שלכם?), וחדלו לבהות באנשים כמו תינוקות שמרותקים למובייל.
ד. אה, ותלמדו להתלבש, בחייאת. כמות חולצות הבטן שראיתי באותם ארבעה ימים סיפקה לי מנות גיחוך לשנתיים הקרובות. אני יודע שכמו הרבה טרנדים חולים, גם חולצות בטן עשו מעין קאמבק בעונה האחרונה, אבל אנחנו לא עובדים פה על אף אחד. הקרקוביות לא לובשות את זה כי הן ראו את זה על המסלול של מארק ג'ייקובס, סבבה?
אני יודע שזה נשמע כאילו כל מה שאני עושה פה זה להתבכיין על מזג האוויר וכמה כל האנשים סביבי מחורבנים. אבל היי, אני לבד בחו"ל כבר הרבה יותר מדי זמן, אז קאט מי סאם סלאק. אתם צריכים לראות את הפניות שאני מקבל באטרף, זה לבדו יכול לגרור אדם לסף שיגעון, אז לעבור את כל זה ועוד לבד, בניכר? הגינות, חברים, מה העולם יהיה בלעדיה.
מכיוון שלכל הפחות אני בחור עקבי, גם מערכת היחסים שלי עם פולין מתחילה לא משהו. טעון בארבעה קילו ארס ותיעוב עצמי אחרי הביקור בפראג (אתם מוזמנים לרפרף בפוסט הקודם, להכפיל במאה וללקק את השקע החשמלי הקרוב. זאת בערך החוויה החיובית שהיתה לי מבירת צ'כיה), עליתי על רכבת בוקר לקרקוב. מה פירוש 'רכבת בוקר'? ובכן, רכבת שיוצאת באחת-עשרה לערך, ומכריחה אותך לסחוב את תיק הפלצות העצום שלך, עולל הסיוטים המשוקץ במשקל שלושים פאקינג קילו, כל הדרך לתחנת הרכבת המפגרת של פראג. מיותר לציין שמזג האוויר היה איפהשהו בין 'רותח' ל-'או מיי גאד, תהרגו אותי ופשוט נסיים את הפארסה הזאת, טוב?', אבל היי, אחרי הפעם המאתיים שאתה מוחה את המצח באמצעות גב כף היד, אתה ממילא לא מרגיש כלום. על כל זיעת פנים, היה חם ומחריד, יצאנו באיחור, ואף הגענו באיחור לתחנת קטוביץ', בה אמורים להלחיף רכבת. מצאתי את עצמי באמצע שום מקום, חולק רציף עם זוג אמריקאי- איש משלושתנו לא מדבר מילה בפולנית- מנסה לנחש מתי תגיע הרכבת לקרקוב.
אחרי חצי שעה לערך היא הגיעה. עדיין היה חם כמו יום כיף בֵּשְאוֹל לקראת שש בערב, כשנפלטנו לתחנה המרכזית של קרקוב, שהייתה פאקינג נטושה. הטוריסט אינפורמיישן? סגור. מפות של העיר? תחלמו על זה. שילוט שמציין מקומות רלוונטיים בעיר, בשפה שאינה פולנית? כן, בכל עיר מתוקנת, אבל לא פה. קיצר, היה מקסים, ומרוב שהיה מקסים, שברתי את החרם בן (כמעט) ארבעת החודשים שלי, ולקחתי מונית. את רואה מה גרמת לי לעשות, קרקוב? אשכרה הייתי תייר ושילמתי בערך שלושים וחמישה שקלים על נסיעה של שבע דקות. ההוסטל שלי היה ביזארי לחלוטין, ולפי מיטב המסורת האירופאית, המיזוג בו כלל, ובכן, חלון פתוח וגישה חיובית. חשבתי לעצמי, "אתם צוחקים עליי, נכון? לא מספיק מה שהלך פה ב1941, עכשיו גם הוסטל עם המון מדרגות ובלי מזגן אחד לרפואה?", אבל כלפי חוץ הייתי הכי לוקאלי, וחייכתי בנימוס גם אל מול פני האסונות. שלא יגידו שאני לא מטמיע את מנהגי המקום. אותו הוסטל, שקיבל ציונים גבוהים להחשיד בהוסטלוורלד, לא הציע יותר מדי מלבד ארוחת בוקר חצי-מפנקת. כל האווירה בו הייתה מאוד אגבית, כאילו הצוות עושה לנו את כל טובות העולם כשהוא טורח, יו נואו, להזיז את התחת ולתפעל את המקום: חצי מהזמן אף אחד לא ישב בדלפק הקבלה (אפשר להבין אותם, המקום פונה לרחוב, חם בעשר מעלות משאר המבנה, ויש בו אולי שקע חשמלי אחד מתפקד. הייתי מתאבד אחרי חצי שעה), יש מפתח אחד לכל חדר, את הפחים מפנים אחת למתי שמתחשק למישהו, ולַרוב אנשי הצוות פשוט רבצו על מדרגות הכניסה, עישנו עם החברים הלא רחוצים שלהם ושלחו מבטים מעט מופתעים באורחי המקום. קיצר, קרקוב היתה באסה וחצי. שזה קצת סותר את כל ההשתפכויות שלי מההתחלה, אבל תנו לי שניה לקטר קצת, ומבטיח שנגיע למחוזות נעימים יותר. לאורך כל שהותי בעיר, מזג האוויר היה מחריד. קיץ, בלי האופציה לחמוק אל מקומות ציבוריים ממוזגים, הוא לא קיץ, אלא סתם קומקום מהביל בגודל עיר. מה גם שהעירייה עושה עבודה די מחורבנת בכל נושא ההדברה בעיר, כי נעקצתי מלא. אי אפשר היה לשבת תחת עץ בלי לקבל הדגמה חיה וזוחלת של פרקים נבחרים מלקסיקון פולין לחיפושיות ושאר פרוקי רגליים. לא שזה מנע ממני מלשבת כחמש שעות ביום ממוצע תחת עצים אקראיים ולקרוא, אבל דעו שסבלתי לאורך כל התהליך.
כדי לא לצאת מנוול לחלוטין, אחלוק לקרקוב את המחמאות הבאות:
א. היא אכן זולה. אוכל שם עולה שקל וחצי, המבחר אינסופי והמנות גדולות. חרשתי על הדוכנים בקניון כמו אמריקאית בולמית בטרנינג וקוקו.
ב. היא אכן מאוד יפה, יימח שמה. זכרתי אותה קלות (ספוילר: עוד ידובר על מסעי הקודם בפולין בהמשך הפוסט!) כמסאז' ויזואלי, והיא עמדה בציפיה. העיר העתיקה שלה, בה אני ממליץ לבקר בשעות בהן השמש לא מאיימת להכחיד כל קיום מבוסס-פחמן, מרשימה ומעניינת, והרבעים הפחות מתוירים שופעים בארים וגלריות. השמועה אומרת שחיי הלילה הם עניין די רציני בעיר, אבל אני אחרי תשע בערב נעשיתי כזה אנטיפת, שבאותה מידה יכולתי לשהות בכפר סבא. בעצם לא, בכפר סבא יש מזגנים.
ג. אוקיי, בשעתו זה היה בלתי נסבל, אבל בדיעבד זה ממש מצחיק: האנשים בקרקוב, ואני לא יודע אם לשייך את זה לאוכלוסיה המתיירת או למקומית, כי שתיהן לקו בחולי הזה במידה שווה, עד כמה ששמתי לב, הם קצת סתומים. כל נושא ההליכה ברחוב, או בתחנת רכבת או בקניון, אשכרה מבלבל אותם. מבטיהם תמיד תוהים, כאילו הקונספט של תנועה לא לגמרי נהיר להם. אתה נעצר כדי לפנות להם מקום לעבור, והם נעצרים איתך. אתה מנסה לעקוף, הם זזים יחד איתך. אתה מבקש מהם בנימוס שיתנו לך לעבור (באנגלית, ותוך שימוש במחוות ידיים אוניברסליות ונמרצות, ואה, כן, עם אותו תיק של שלושים קילו שלא בדיק רומז על חיים נעימים, אז כאילו למה להיות סתומים בכוח?) והם מסתכלים עליך כאילו נפלת מהכוכבים. הכל מאוד מתמיה, מאוד מבלבל, עבורם. ואני אומר, בוקר אור לכם, פולני מחמד, וברוכים הבאים להווה. אני לא אומר שתעזבו עכשיו הכל ותקנו איזה אייפד או משהו, אבל גט א פאקינג קלו- העיר שלכם שורצת ורוחשת. אתם כבר לא בקנזס. זה הזמן להניח את משקפי התלת-מימד ולצאת מסרט הסטארז הולו שהתקיימתם בו במיליון השנים האחרונות. אם אתם רוצים להפוך את השהות במקום לחוויה נסבלת, התקינו מזגנים במקומות ציבוריים (כאילו מה, לאן הולכים כספי המיסים שלכם?), וחדלו לבהות באנשים כמו תינוקות שמרותקים למובייל.
ד. אה, ותלמדו להתלבש, בחייאת. כמות חולצות הבטן שראיתי באותם ארבעה ימים סיפקה לי מנות גיחוך לשנתיים הקרובות. אני יודע שכמו הרבה טרנדים חולים, גם חולצות בטן עשו מעין קאמבק בעונה האחרונה, אבל אנחנו לא עובדים פה על אף אחד. הקרקוביות לא לובשות את זה כי הן ראו את זה על המסלול של מארק ג'ייקובס, סבבה?
אני יודע שזה נשמע כאילו כל מה שאני עושה פה זה להתבכיין על מזג האוויר וכמה כל האנשים סביבי מחורבנים. אבל היי, אני לבד בחו"ל כבר הרבה יותר מדי זמן, אז קאט מי סאם סלאק. אתם צריכים לראות את הפניות שאני מקבל באטרף, זה לבדו יכול לגרור אדם לסף שיגעון, אז לעבור את כל זה ועוד לבד, בניכר? הגינות, חברים, מה העולם יהיה בלעדיה.
