גרמניה מאניה- חלק פיר: It's not over 'til it's Hannover

אם אדרש להתחכם (ולמה להידרש, כשאני עושה זאת בהתנדבות ובחדווה?), אומר שהתגרמנתי לחלוטין, ומציתי. אמנם נוח לי מאוד שהשפה כבר לא נשמעת כמו בליל יריקות וחריקות, ושאת רוב הרשתות הארציות- דראגסטורים, מאפיות, חנויות בגדים- אני כבר מכיר על מחיריהן ותכולתן. הגעתי ליחסים מצוינים עם האתר של החברה לתחבורה ציבורית, ואני כבר כמעט מבין כששואלים אותי אם לקחת או לשבת. בקיצור, היה מאוד מסביר פנים בגרמניה, וזה כנראה השלב האידאלי עבורי לקום וללכת. מזוכיסט, נו מה. את חורף ימיי בגרמניה העברתי בהמבורג והאנובר, שתי ערים נאות ויעילות, ששמותיהן מתחילים בה"א. צירוף מקרים? כן, עד כמה שידוע לי.

המבורג היא עיר נמל בחלקה הצפוני של גרמניה. אם נגזר עליכם להיות מחוברים בעבותות לתודעתי המרפררת ללא-הרף, אתם בוודאי יודעים מה "החמישיה הקאמרית", ומכאן שגם אני, חושבים על ערי נמל. בדיוק- זונה של מלחים. החלק הלא-לגמרי מפתיע בסיפור הוא, שבנוסף לאותו נמל מכובד, המבורג אכן ידועה בהיכלי הזונות וההרפס שלה, א-לה רחוב החלונות האדומים של אמסטרדם. יש לכם שלושה ניחושים לגבי מיקום ההוסטל שלי. סתם, לא בדיוק באותו רובע, אבל מאוד לא רחוק ממנו. אני חושב שכבר הובהר כאן בעבר, שכדי לאפשר את הלינה הזולה בהם, הוסטלים ממוקמים לרוב באזורים הפחות נחשקים בעיר. מכאן יחסיי החמימים עם האוכלוסיה הטורקית המקומית והחיבה שלי לגז מדמיע.

הגעתי להמבורג אחרי תקרית בלייפציג 2- נקמת הסינוסים, חרוך מעייפות. בשארית כוחותיי עוד זממתי לעשות כביסה, אבל המכבסה המקומית נסגרה לרגל שיפוצים, כך שכל שנותר לי לעשות הוא למצוא שווארמיה מקומית וללכת לישון בתשע. היום השני כבר היה מסעיר בהרבה- סיבוב קצר בעיר חשף אותי לרובע הקניות, וזה כבר היה יותר מדי בשבילי. אני לא ידוע כבחור שמצטיין בדחיית סיפוקים. אם נעקצתי, אני אגרד. אם אני רוצה, אני לוקח. זו אולי מנטליות שאופיינית יותר לילד בגיל בית הספר היסודי, אבל זה מי שאני. הסטואיות היא ממני והלאה. למרות כל זאת, הפגנתי חת'כת איפוק במסע עד כה- למרות חשיפה חוזרת ונשנית לרבבות חנויות, לא קניתי הרבה, וכל אותן רכישות נעשו באצטלת ה"אבל אני צריך את זה". קניתי בעיקר דברים חיוניים להישרדות בחורף האירופאי- צעיף, כפפות, משקפי שמש זולים (כאמור, קר כמו ארוחה משפחתית אצל הדודים, אבל השמש מסנוורת במלוא אונה) וגם כמה דברים פחות הכרחיים, שהצלחתי לתרץ לעצמי. בהמבורג קרסו כל המחסומים, ונעשיתי עבד נרצע לתאוות הצרכנות הבזויה שלי. כמה נרצע? ובכן, כדי לכפר על חטאי השופינג שלי, השלכתי זוג ג'ינס וחולצה ארוכה דמוית-דלתא לפח. אל חשש, זה היה אחד מאותם פחים לאיסוף בגדים, שהעירייה נוברת בהם ומעבירה את תכולתם להומלסים המקומיים, כך שאפילו הרגשתי קצת טוב עם עצמי. בעצם, הרגשתי נפלא עם עצמי, יודעים אתם למה? כי אותם בגדים נזרקו כדי לפנות מקום לשכיות החמדה משובבות הלב והנפש האלה:

• ג'ינס כהה מH&M, שעוד איכשהו נופל בקטגוריית 'דברים שצריך', כי הוא גם כהה מכל שאר הג'ינסים שלי, גם צר ברגליים ולכן הן לנעליים שטוחות והן לגבוהות, וגם היה בהנחה, שזה כבר בכלל סימן משמיים. חוץ מזה, שהייתי כבר בחו"ל כשפתחו את הסניף הישראלי, אז מבחינתי זה לא נחשב למשהו שיש בארץ.

• טי שירט ממוחזרת (לוקחים פריטים ישנים, תופרים ומשפצים אותם קלות, ומוציאים שוב לשוק תחת מעטה כבד של וינטג' ותג מחיר נאה), קצת קטנה עלי, אבל מתקבלת על הדעת עם חולצה ארוכה מתחתיה.

• טי שירט בגזרת אפודה בחום-אפור כהה, שכנראה תתאים רק לימי החורף בארץ, ועושה לי אחלה כתפיים.

• ז'קט שחור, שגם אותו כנראה לא אעטה לפני החורף הבא, אבל הקניה שלו היתה כה מספקת. לא היתה חנות אחת בגרמניה, ולו הסניף המזערי ביותר של הרשת הכי עלובה, שלא ביקרתי בו והפכתי את קולביו בחיפושיי אחר ז'קט או בלייזר. אני סובל מחוש אפנתי של קלישאת טינאייג'ר אמריקאי, והחלטתי שלא עוד. החיפוש אחר משהו, שגם לא יהיה יקר מדי, וגם לא קשיש מדי ובעיקר שלא יגרום לי להיראות כמו דייל או חתן היה מתיש, אך סופו טוב. מעתה, כשארצה להיראות קצת פחות קז'ואל, אזרוק על עצמי את ז'קט הקסמים הזה, ובן רגע איהפך למבוגר, מתוחכם ואנין. כל שלושת הפריטים האחרונים נרכשו בחנות האם של צ'יפ מאנדיי, והעובדה שאין להם ייבוא סדיר לארץ? צ'רי און טופ.

• כל הוסטל שביקרתי בו עד כה העניק מפה של העיר, ובדרך כלל צוינו על אותה מפה כל מיני עסקים וחנויות, שנתנו חסות חלקית להדפסה, או סתם מצאו חן בעיני המוציאים לאור. על המפה ההמבורגית שלי הופיעה חנות יד-שניה בשם 'הוט דוגס', שחשבתי שהלוגו שלה מגניב. הסתבר שהיא קרובה להוסטל, אז יצאתי לחקור אותה מקרוב, ואחרי כשעה של בהיה ומדידה, קניתי חולצה ארוכה עם דיטייל מראשית הניינטיז. אני מתעב את המינוח "דיטייל", אבל להגיד "אפליקציה" נשמע לי ערסי. היוועצות עם ידידיי המלומדים אולי תצליח להגדיר את זה טוב יותר.

• עוד מ'הוט דוגס': נעליים פקיסטניות. כלומר, אין להן מראה פקיסטני במיוחד, אבל הן יוצרו בפקיסטן, והן כחולות עם תפרים אדומים מקסימים.

שוב, את החולצה כנראה לא אלבש עד החורף הבא, והנעליים קצת לוחצות, אבל אתם יודעים מה? חלק נכבד מתהליך החיפוש והקניה הוא אלמנט הבעלוּת; הידיעה שלי יש משהו שלאחרים אין. אני תוצר של המערכת הקיבוצית ותמיד ראיתי עוד שלושה או ארבעה ילדים, נערים וגברים לובשים אותה חולצה כמו שלי. כל זה עוד לפני שנכנסנו בכלל לסוגיית הילד השלישי במשפחה, אחרי שתי בנות. בילדותי לבשתי כל מיני פריטים בהשראת "גלגולו של מעיל", שעברו חמש ידיים ( וגם זרועות וצווארים) לפני שהגיעו אלי. בקיצור, אני אוהב דברים שרק לי יש. מנטליות בית ספר יסודי, כבר אמרנו. גם ההיסחבות באותם בגדים במשך חודשיים נתנה בי את אותותיה, וחשתי בחילה רוחנית בכל פעם שנחשפתי לערמת הבגדים המוכרת בתרמיל. כך אף הסברתי באריכות למוכרת החביבה ב'צ'יפ מאנדיי', שאמנם לא נראתה מעוניינת בכל תולדותיי, אבל בעיה שלה. כדי לקשור לעצמי כתרים מינימליים של כבוד וריסון, אציין שבהמבורג יש סניף של 'אורבן אאוטפיטרז', מה שבכל יקום מתוקן היה גורם לי ליפול מהרגליים ולמות מאושר, אבל איכשהו הותיר אותי רק חצי נלהב.

גרמניה מאניה- חלק דריי: לעולם בעקבות השמש

אחרי סחרחרת הפלאים שהיא ברלין, נסעתי להתאוורר בעיירת הקיט וההריסות, דרזדן. המניעים שלי לבחירה דווקא בעיר הזאת היו כדלקמן:
1. היא די קרובה לברלין, ולכן נסיעה אליה לא תאלץ אותי להיסחב עם התרמיל העצום שלי ביותר מדי תחנות רכבת.
2. שניים מהספרים האהובים עלי, בית מטבחיים 5 וקרוב להפליא ורועש להחריד מקדישים פרקים שלמים להפצצת העיר.
3. אמנדה  פאקינג  פאלמר .
ובכלל, הרשו לעצמכם לגלגל את השם 'דרזדן' על הלשון. לא נשמע מסתורי? אפלולי משהו? איפהשהוא החיבור בין הגרגור של הרי"ש והמילה 'זדון', בשילוב כל ההקשרים ההיסטוריים של העיר, גרמו לה להיראות בעיניי כמקום מאוד מושך. תהא החלטה זו לקח עבורכם, ילדים: אל תסעו למקומות רק בגלל תחנות תרבותיות בחיים שלכם (בדיעבד, זה שיעור שהיה מוטב לי להפנים כבר בעקבות זלצבורג), לא משנה כמה אפּיל יש לשם שלהם.
אין הרבה מה לעשות בדרזדן, אוקיי? זאת עיר קטנה, יפהפיה ומשעממת. חובבי האמנות ימצאו בה שלושת-רבעי מוזאון, חובבי ההריסות ישמו לגלות בה את כל העיר העתיקה (המשוחזרת כמעט כולה, אחרי שהוחרבה באותה הפצצה מפורסמת במלחמת העולם השניה) וחובבי הקניות ישמחו לגלות בה, ובכן, קניון. כל אלה שוכנים בבטחה בעברו הדרומי של הנהר, בעיר העתיקה. בגדה הצפונית מצויה העיר ה...חדשה? לא יודע, נשמע משונה להגיד את זה. בכל מקרה, הנאושטאט, בה באמת אין שום דבר אסתטי במיוחד, אבל שם היה ההוסטל.

אחרי חודשיים בניכר, כבר מותר להודות: אני נווט מחורבן. תנו לי מפה, ואני כבר אצליח ללכת לאיבוד. לעולם אני בוחר את היציאות הלא-נכונות מתחנות הרכבת, רחובות שזכרתי במראה ובשם תמיד נעלמים לי כשאני חוזר לחפש אותם. בכל פעם שאני מתבקש לספק שעת הגעה משוערת להוסטל, אני מפרגן לעצמי לפחות שעה להתברברויות אינסופיות ברחובות העיר. ההוסטל בדרזדן לא היה יוצא דופן מהבחינה הזאת: הוא ממוקם כחמש-מאות מטרים מתחנת הרכבת, ובשביל להגיע אליו ברגל כל מה שנדרש הוא ללכת בקו ישר חמש דקות ואז לפנות שמאלה. בפעם הראשונה זה לקח לי יותר מארבעים דקות, במהלכן הספקתי גם לקחת חשמלית בכיוון ההפוך מזה שנדרש לי. 

חשמליות, אגב, הן עיקר התחבורה הציבורית בדרזדן ובלייפציג. אני מניח שבערים יותר קטנות קל להשתמש בכלי המשונה הזה, כי הוא מנצל את אותה התשתית של התחבורה הפרטית (קרי, כביש). לי זה עשה בעיקר אסוציאציות לתחילת המאה העשרים, אבל שיהיה. היו להם חיים קשים במזרח גרמניה, אני מוכן להתחשב בכמה נכויות. מה גם שאם מסתכלים, למשל, על קווים של אגד, פתאום חשמליות נראות כמו שיא הטכנולוגיה והנוחות. עניין של פרופורציה, אני מניח.

על כל פנים, ההוסטל בדרזדן: מגניב לגמרי, והכיל את אחת מנשות הצוות הלבביות ביותר שנקתלתי בהן במסעי. דְרֶיַה, אם חס וחלילה תלמדי לקרוא עברית יום אחד (ואני יודע שלא, לכן אני מרשה לעצמי לצאת בהצהרות כאלה)- אני רוצה לעשות לך ילדים מקועקעים וענודי עגילים, תודה. אותה דריה סיפרה לי, שיום שני הוא היום השוקק ביותר בחיי הלילה המקומיים, ורק בו שווה לצאת. לא ששאלתי, אבל ככה זה עם אנשים נחמדים, לפעמים הם נסחפים באינפורמציה שהם נכונים לתת. את אותו המידע היא מסרה גם לאחד השותפים שלי לחדר, ברזילאי לוהט בשם דאגלס, שבדמיוני כבר רקמתי לנו עתיד משותף בו הוא יעשה דברים ואני רק אשב ואצפה בו. לא שהתקשורת בינינו היתה נפלאה, או שיש לנו תחומי עניין משותפים או שהוא בכלל בקטע של גברים, אבל הו, כן. יום יבוא וכו'. לאור ההמלצות הנחרצות החלטנו דאגלס ואני לצאת ביום שני בערב, ולקחנו איתנו גם את אית'ן, השותף הנוסף לחדר. היה לנו מעין בונדינג גברי מאוד בסיסי ודי גמלוני, אבל היה נחמד. שיא הערב היה בהחלטה להזמין בירה זרה ולקוות שהיא לא לגמרי דוחה. הצד החיובי: היא לא היתה לגמרי דוחה. הצד השלילי: היא לא היתה בכלל בירה, אלא מעין תסיסת שעורה נטולת אלכוהול. כמו בירה שחורה, רק קצת יותר מתוק. מכיוון שעדיף למות מאשר להיתפס בפאב עם בקבוק בירה שחורה, מיהרנו להחזיר אותם למלצרית, שרק אמרה: "כן, זה נראה לי ממש משונה שהזמנתם את זה, אבל היי, אתם עדיין משלמים על הבקבוקים".

דאגלס עזב יום לפניי ולפני אית'ן, מה שהשאיר לי קצת זמן איכות עם אותו בחור מסתורי. אני אומר 'מסתורי' כי לקרוא למישהו 'פחחחח' זה גם לא מאוד רהוט וגם מעליב. אבל כן, וואו, פחחחח. קנדי חובב מד"ב, חובב פוליטיקה (ישבתי במשך שעה והאזנתי להרצאה על שיטת הבחירות הקנדית, והחלוקה בין בתי המחוקקים שם. המסקנה שלי היתה: לאן נעלמה סלין דיון?), חובב לבישת בגדים מכוערים ותחזוקת תסרוקת לא מחמיאה. הסתדרנו נפלא, כמובן. בעיקר מטעמי נימוס, אבל גם כי שנינו יצורים שלא לגמרי משתלבים במרקם החברתי של התרמילאים הממוצעים באירופה. כשהוא חלק בחדווה כל מיני סיפורים חצי-סדיסטיים מתקופת שירותו הצבאי, אמרתי לו שאין בזה שום דבר מצחיק בעיניי. אני שם לב שאני משחק פה הרבה על קלף שירות החובה שעשיתי. אני מתעייף רק מלשמוע את עצמי מזכיר את זה, אבל אין גם דרך אלגנטית להתחמק. רוב המטיילים פה הם בחופש מהאוניברסיטה, או אחרי תואר ותוך כדי פילוס דרכם בעולם המקצועי, ואני בקושי סיימתי תיכון. לפעמים אני חושב שכל הקלישאות על תהליך ההתבגרות המרוכז והברוטאלי שצה"ל מעביר אותך הן לא נכונות, כי אני מרגיש מאוד ילדותי בחברת אנשים שראו, למדו ועשו. אבל, וזו בעצם הפואנטה של כל האנקדוטה, כששמעתי את הסיפורים שלו, ולא יכולתי אפילו לשניה לחשוב שהם קצת משעשעים, הבנתי שכן התבגרתי. אני אולי לא מרוצה מהתוצאה (וזה בסדר, זה תהליך ארוך, עובדים על זה), ואולי לא עשיתי רק בחירות נכונות, אבל אני לא מתחרט על שלוש השנים ההן; הן הפכו אותי לאדם הרבה יותר מגובש, גם אם לא למדתי במהלכן להרוג אדם במו ידיי. או לנווט, כפי שהובהר לא מזמן.

ההיי-לייט האמיתי של השהות בדרזדן הוא הפארק המקומי. נראה כאילו אני כותב פה יותר מדי על פארקים, ואני מתנצל אם גם לכם כבר יש בחילה רק מעצם אזכורם של עופות מים. אבל אפשר להירגע: אין ברווזים וברבורים בפארק הנ"ל. למעשה, אין הרבה בפארק הנ"ל, וטוב שכך. זה משטח דשא רחב ידיים, אליו נוהרים כל אנשי העיר בשעות ארוחת הצהריים או בסופי שבוע. משפחות עם ילדים, סטודנטיות עם ספרי לימוד, אנשים עם פריזבי או שערֵי כדורגל מאולתרים- כולם נאספים ומתמסטלים משמש האביב הפתאומית. ואני הלא ידוע במשיכה שלי לכל מקום שעשוי לגרום לי למלנומה לפני גיל שלושים וחמש, ולכן גם אני התייצבתי והתיישבתי. אחרי שבועיים של צינה יחסית בבירת גרמניה, חשתי הזדהות פתאומית עם אלה שמגדירים עצמם כטיפוסים של קיץ. אישית, אני בכלל טיפוס של חללים סגורים וממוזגים: אני נקלה כטוסט גם אחרי דקה בשמש חורפית, וזיעה גורמת לי למחשבות אובדניות. למרות הכל, מצאתי את עצמי כמעט עורג לשמש ישראלית יוקדת, והייתי מוכן להסתפק בכל תחליף מקומי. אחרי שעתיים של קריאה אלגנטית בפרהסיה הרגשתי מאוד דרזדנאי אורגינלי, עד ששמתי לב שכולם, אפילו חבורות הפריקים השיכורות ביותר, באו מצוידים בשמיכה. אני חשבתי שזה לא כזה נורא ללכלך את המכנסיים בקצת כתמי דשא, אבל נראה לי שתושבי המקום נענשים בהצלפה אם זה קורה להם.