לילה כיום יאיר

לחזור הביתה ולהמשיך לכתוב כאילו אתה אי שם, זו מטלה שנדונה מראש לכישלון. ולא שיש לי בעיה עקרונית עם מטלות כאלה, חלילה. חיי הם פחות או יותר כרוניקה של התנגשות ידועה מראש בקיר שמולי, אבל זה עדיין מוזר. כיוון שגם הרבה מים זרמו בוולגה מאז באמת ביקרתי בכל המקומות ההם (ניסיתי לכתוב קצת בזמן אמת, התוצאה היתה מחפירה), בחרתי לספר בנוסחים תמציתיים, על לב ליבן של ההתרחשויות בימים האחרונים לפני העליה ארצה.

סיימנו בפולין, לא? יפה. בשש בבוקר התייצבתי בתחנה ההו, כה נידחת בפאתי ורשה. בלעתי שני כדורי שינה ועליתי על האוטובוס, שלקח אותי לריגה. זה, אגב, המקום להודות לאל הרחום והחנון על בריאתם החתיכית של כימיקלים מסייעי-הירדמות. אני מאותן הנפשות האומללות, שמתקשות לישון גם בתנאים אידאליים, במיטות רכות ובחדרים ממוזגים, כך שלינה בכלי רכב ציבוריים היא לרוב ממני והלאה. אבל זודורם אחד מסדר לי בכיף כמה שעות של הגרת ריר חיננית ואפס חלומות גם באמצע שיט קיאק במורד הניאגרה. הזיכרון הבא שלי הוא משעות הצהריים, אחרי הרבה יותר מדי זמן של ישיבה, ובלי שום מושג כמה זמן באמת ייקח לעונש המיטלטל הזה להגיע ללטביה. התשובה, למקרה שתהיתם, היא כחצי יממה. לקראת שש בערב נפרקנו מאוטובוס אחד, ועלינו לשני. כל החוויה הריגאית שלי הסתכמה ב- "המ, יש פה תחנה ו... היי, לאן התיק שלי הולך?". זה בסדר, הוא לא באמת הלך לשום מקום מעניין, אלא רק תפס את אוטובוס ההמשך לטאלין. אחרי שש דקות נסיעה מריגה, אותו אוטובוס קפא על מקומו וסירב להמשיך. דיברנו אליו יפה, הצענו לו שלמונים נאים, רקדנו את ההוקי-פוקי, אבל לכו תבינו אוטובוסים של לטבים. אחרי שעתיים (!) של שיחזור כל סצינה מסרט אימה שמתחילה בדיוק ככה (אני וחבורת זרים שאינם דוברים את שפתי נטושים, על כביש באמצע שום-מקום) הנהג הצליח לגרום לבהמה המכאנית להתניע, ויצאנו לדרך. שוב.

לטאלין, בירת אסטוניה, הגענו לקראת שתיים בפאקינג לילה. אני לא יודע לכמה מכם יצא להסתובב במדינות בלטיות בשעות הפאקינג לילה, אבל הניסיון האישי שלי גורס, שמדובר בחוויה לא מאוד נעימה. אמנם וידאתי מראש עם ההוסטל שיהיה מי שיקבל אותי, גם אם אגיע בשעות הפאקינג לילה, אבל עדיין-אני, תיק של חמש מאות טון, שתים-עשרה מעלות והוראות הגעה לא מאוד מפורטות. היה די נורא.

טאלין עצמה דווקא נשאה חן בעיניי. בשום אופן זו לא איזו עיר מרגשת או מרתקת. פראג למתקדמים היא ההגדרה הכי מדויקת שאני יכול לתת לה. השילוט באנגלית, הבחירה להקים כרך שלם סביב ארבעה רחובות עתיקים עם דוכני מזכרות והחיבה של בני תשחורת אמריקאים להשתכרות זולה ומהירה במועדונים מקומיים- נו, מה עוד חדש. אבל בסדר, הכל טובל באווירה של קצת פחות מעאפנ-נֶס כללי, כי בכל זאת, זו אינה פראג. נכון שזו מחמאה מאוד מפוקפקת להעניק לעיר כלשהיא ("היי, את אולי לא יפה ומעניינת, אבל לפחות את לא ביצה מבאישה של שיממון ותפלות! בואי נהיה חברים בפייסבוק"), אבל זה מה יש, אוקיי? מה גם שהשמש שוקעת שם לקראת אחת, וזו כבר פשוט סטיה.

אחרי שלושה ימים של הסתובבות חסרת תכלית בטאלין, עליתי על ספינה להלסינקי. שיעור קצר בגאוגרפיה: בין טאלין להלסינקי מפרידים הים הצפוני וכעשרים שנות קידמה. אולי לא יפה לקרוא לטאלין מפגרת, ותכל'ס, ביחס להרבה ערים אחרות היא לגמרי מתקדמת ונאורה, אבל עשו לי טובה, רק העיפו מבט בשטרות המצחיקים שלהם. לאסטונים יש שטר בסך עשרים קרונות, שטר של חמש קרונות, וכמובן שטר של עשרים וחמש קרונות, למקרה שהשניים הקודמים פשוט לא עונים על הצרכים היום-יומיים שלך. ביזאר. בכל מקרה, נמל טאלין מחולק למשהו כמו ארבעים מסופים שונים, והחברה בה שטתי אני, מוקמה, מין הסתם, במרוחק ביותר. שעה וחצי של שיט, במה שנראה כמו דיוטי-פרי צף עם מקומות ישיבה, הובילה אותי ל... הלסינקי. דה. מה, לא הקשבתם?

העברתי שלושה וחצי ימים בפינלנד, וכל מה שיש לי לומר הוא: זה לא פייר. אני יודע שלא יפה לקנא, ושבעתות מצוקה הסברתית, כמו זה שאנו חווים עכשיו, אל לנו להיות עוינים כלפי ידידים פוטנציאליים, אבל סליחה, אני מעוניין להגיש קובלנה. זה לא לעניין, שלא לומר 'מנקר עיניים שלא לצורך', להניח את העיר המהממת הזאת לחופיו של נמל (מהמם), עם נוף ירוק, אנשים חתיכים, גבוהים ומנומסים בכל מקום, ועוד להפוך אותה לידידותית למטיילים. לאורך כל שהותי בעיר, הרגשתי קצת כאילו הזמינו אותי למסיבה של המקובלים בתיכון- הכל סביבי היה זר ושונה, מתוחכם ומלוטש ממני, וחששתי שכל מחווה גסה ולבנטינית שלי תסגיר מיד כמה אני לא שייך.

כדי לא להשתגע מרוב אסירות תודה, הצלחתי לפתח גם כמה תלונות בנוגע לשהייתי בהלסינקי (מלבד "למה אני לא גר פה?") :

1. היו לי שותפים מסריחים. אחד מהם מסריח מטאפורית, שהתעקש להתווכח איתי על תקרית המשט. נפנפתי אותו במקצוענות, כי אנשים שבוחשים בקדרות לא להם, חשים את עצמם פרשנים פוליטיים להמונים, ועוד מצפים ממני להתעלף/ להרגיש רע עם עצמי על מה שהמדינה שאני חי בה עושה, מביאים לי מחלות. בבוקר העזיבה שלו הוא סיפר על בחורה שהבריזה לו ערב קודם, והשאירה אותו תכול אשכים לשבוע הקרוב. שמה של הבחורה: קארמה. השותף השני, שלא הזדרז לעזוב, היה מסריח פיזית. ולא דיבר אנגלית. ניסיתי להיות קצת נחמד אליו, אבל יצר הרע השתלט עלי, והחלטתי שאם הוא לא טורח ללמוד אנגלית ולהתקלח, אזי אלוהים לא רוצה שנהיה ידידי נפש.
2. לפינים אין יוגורט. כלומר, אין להם יוגורט נטורל, בלי כל מיני תרכיזי פרי, אגוזים, פצפוצים, דצ"כ עד"ש ובאח"ב. זוועה. מה שכן יש להם, הוא פיתוח מקומי ומסקרן בשם 'וילי' (Viili), שיושב מאוד קרוב ליוגורטים במדפים בסופר, אבל כאן בערך נגמרים קווי הדמיון בין השניים. שחררתי את וילי (סורי, זה היה משחק מילים כל כך מתבקש, זה היה חזק ממני) אל המקרר בהוסטל, ומאוחר יותר אל קיבתי המשוועת למוצרי חלב ו... איכס. איכסה פיכסה בלביכסה. מדובר ביציקה לבנה חסרת ריח, במרקם שהוא הכלאה בין פודינג מקולקל למסטיק לעוס, בטעם של מדלל צבע. כוחותיי, ואלוהים יודע שבתחום צריכת המזון יש לי חתיכת כוחות, לא עמדו לי, וחצי מהגביע נשטף אל הכיור. וסתם אותו, אני מניח, כי התרכובת הזאת יכולה גם לבודד בתים נגד קסאמים.
3. לא, ברצינות, למה אני לא גר פה?
4. אה, והבתים פה נראים כמו צעצועים שמקבלים בביצת הפתעה. נכון, זו לא בדיוק תלונה, אבל מצחיק על כל פנים.
5. עוד דברים שמצחיקים על כל פנים: שפם. שוב, לא לגמרי עקרוני, או עונה על הדרישות של הרשימה הנ"ל, אבל חשוב לי לחלוק. בכל זאת, קיבוצניק.

אחרי שני לילות בהם התהפכתי במיטתי בניסיון נואש להבין למה, לעזאזל, אני לא מצליח להירדם, הבנתי שהשמש באמת לא שוקעת בהלסינקי. היה לי טיזר פתייני לזה בפולין, קדימון מפותח ואטרקטיבי באסטוניה, ועדיין הופתעתי ממה שקרה בסרט באורך המלא. כמו פרק של "הישרדות" הישראלית, גם השהייה באור יום תמידי נראית הגיונית בהתחלה, אבל לאורך זמן נעשית מתסכלת בואכה ייאוש ובכי. אתה חושב שאתה נהנה, אבל כעבור יומיים וחצי פשוט מתחשק לך להביא לשמש המזורגגת הזאת אגרוף. כלומר, מי לא יהנה מטיול לילי לאורה של שמש אחר צהריים (בילוי עליו אני חותם בשתי ידיים, בעיקר באזור הנמל המערבי של העיר, שמחבר את מרכזה לכמה איים קטנים וחמודים בשני גשרֵי ענק)? אבל גם כל טיולי תבל מתגמדים לעומת הצורך הבסיסי במנוחה, ואת זה פשוט קשה לעשות בחלון פתוח כי, כאמור, השמש לא שוקעת. קיצר, you take the good, you take the bad, you take them both and there you have הלסינקי. או סדרה מהאייטיז עם וייב לסבי היסטרי, וגם בזה אין לזלזל.

רטוב וחם

אח, פולין. נימפת יערות חמקמקה וצחקקנית שכמותך. ארץ בלתי מפוענחת עד תומה, כולה ניגודים וריח של דג מלוח. דוקטור, תציל אותי, אני מאוהב. כן, אני יודע שלאהוב את פולין זה קצת כמו לצאת עם מישהו שנמוך ממך- משהו שכדאי להצניע ולטשטש, קצת כמו פריחה מסתורית בצידי הבטן או שלפוחיות ברגל. וואטאבר, חבר'ה, אני יודע על מה אני מדבר: מדובר במדינה היסטרית לגמרי.

מכיוון שלכל הפחות אני בחור עקבי, גם מערכת היחסים שלי עם פולין מתחילה לא משהו. טעון בארבעה קילו ארס ותיעוב עצמי אחרי הביקור בפראג (אתם מוזמנים לרפרף בפוסט הקודם, להכפיל במאה וללקק את השקע החשמלי הקרוב. זאת בערך החוויה החיובית שהיתה לי מבירת צ'כיה), עליתי על רכבת בוקר לקרקוב. מה פירוש 'רכבת בוקר'? ובכן, רכבת שיוצאת באחת-עשרה לערך, ומכריחה אותך לסחוב את תיק הפלצות העצום שלך, עולל הסיוטים המשוקץ במשקל שלושים פאקינג קילו, כל הדרך לתחנת הרכבת המפגרת של פראג. מיותר לציין שמזג האוויר היה איפהשהו בין 'רותח' ל-'או מיי גאד, תהרגו אותי ופשוט נסיים את הפארסה הזאת, טוב?', אבל היי, אחרי הפעם המאתיים שאתה מוחה את המצח באמצעות גב כף היד, אתה ממילא לא מרגיש כלום. על כל זיעת פנים, היה חם ומחריד, יצאנו באיחור, ואף הגענו באיחור לתחנת קטוביץ', בה אמורים להלחיף רכבת. מצאתי את עצמי באמצע שום מקום, חולק רציף עם זוג אמריקאי- איש משלושתנו לא מדבר מילה בפולנית- מנסה לנחש מתי תגיע הרכבת לקרקוב.

אחרי חצי שעה לערך היא הגיעה. עדיין היה חם כמו יום כיף בֵּשְאוֹל לקראת שש בערב, כשנפלטנו לתחנה המרכזית של קרקוב, שהייתה פאקינג נטושה. הטוריסט אינפורמיישן? סגור. מפות של העיר? תחלמו על זה. שילוט שמציין מקומות רלוונטיים בעיר, בשפה שאינה פולנית? כן, בכל עיר מתוקנת, אבל לא פה. קיצר, היה מקסים, ומרוב שהיה מקסים, שברתי את החרם בן (כמעט) ארבעת החודשים שלי, ולקחתי מונית. את רואה מה גרמת לי לעשות, קרקוב? אשכרה הייתי תייר ושילמתי בערך שלושים וחמישה שקלים על נסיעה של שבע דקות. ההוסטל שלי היה ביזארי לחלוטין, ולפי מיטב המסורת האירופאית, המיזוג בו כלל, ובכן, חלון פתוח וגישה חיובית. חשבתי לעצמי, "אתם צוחקים עליי, נכון? לא מספיק מה שהלך פה ב1941, עכשיו גם הוסטל עם המון מדרגות ובלי מזגן אחד לרפואה?", אבל כלפי חוץ הייתי הכי לוקאלי, וחייכתי בנימוס גם אל מול פני האסונות. שלא יגידו שאני לא מטמיע את מנהגי המקום. אותו הוסטל, שקיבל ציונים גבוהים להחשיד בהוסטלוורלד, לא הציע יותר מדי מלבד ארוחת בוקר חצי-מפנקת. כל האווירה בו הייתה מאוד אגבית, כאילו הצוות עושה לנו את כל טובות העולם כשהוא טורח, יו נואו, להזיז את התחת ולתפעל את המקום: חצי מהזמן אף אחד לא ישב בדלפק הקבלה (אפשר להבין אותם, המקום פונה לרחוב, חם בעשר מעלות משאר המבנה, ויש בו אולי שקע חשמלי אחד מתפקד. הייתי מתאבד אחרי חצי שעה), יש מפתח אחד לכל חדר, את הפחים מפנים אחת למתי שמתחשק למישהו, ולַרוב אנשי הצוות פשוט רבצו על מדרגות הכניסה, עישנו עם החברים הלא רחוצים שלהם ושלחו מבטים מעט מופתעים באורחי המקום. קיצר, קרקוב היתה באסה וחצי. שזה קצת סותר את כל ההשתפכויות שלי מההתחלה, אבל תנו לי שניה לקטר קצת, ומבטיח שנגיע למחוזות נעימים יותר. לאורך כל שהותי בעיר, מזג האוויר היה מחריד. קיץ, בלי האופציה לחמוק אל מקומות ציבוריים ממוזגים, הוא לא קיץ, אלא סתם קומקום מהביל בגודל עיר. מה גם שהעירייה עושה עבודה די מחורבנת בכל נושא ההדברה בעיר, כי נעקצתי מלא. אי אפשר היה לשבת תחת עץ בלי לקבל הדגמה חיה וזוחלת של פרקים נבחרים מלקסיקון פולין לחיפושיות ושאר פרוקי רגליים. לא שזה מנע ממני מלשבת כחמש שעות ביום ממוצע תחת עצים אקראיים ולקרוא, אבל דעו שסבלתי לאורך כל התהליך.
כדי לא לצאת מנוול לחלוטין, אחלוק לקרקוב את המחמאות הבאות:

א. היא אכן זולה. אוכל שם עולה שקל וחצי, המבחר אינסופי והמנות גדולות. חרשתי על הדוכנים בקניון כמו אמריקאית בולמית בטרנינג וקוקו.

ב. היא אכן מאוד יפה, יימח שמה. זכרתי אותה קלות (ספוילר: עוד ידובר על מסעי הקודם בפולין בהמשך הפוסט!) כמסאז' ויזואלי, והיא עמדה בציפיה. העיר העתיקה שלה, בה אני ממליץ לבקר בשעות בהן השמש לא מאיימת להכחיד כל קיום מבוסס-פחמן, מרשימה ומעניינת, והרבעים הפחות מתוירים שופעים בארים וגלריות. השמועה אומרת שחיי הלילה הם עניין די רציני בעיר, אבל אני אחרי תשע בערב נעשיתי כזה אנטיפת, שבאותה מידה יכולתי לשהות בכפר סבא. בעצם לא, בכפר סבא יש מזגנים.

ג. אוקיי, בשעתו זה היה בלתי נסבל, אבל בדיעבד זה ממש מצחיק: האנשים בקרקוב, ואני לא יודע אם לשייך את זה לאוכלוסיה המתיירת או למקומית, כי שתיהן לקו בחולי הזה במידה שווה, עד כמה ששמתי לב, הם קצת סתומים. כל נושא ההליכה ברחוב, או בתחנת רכבת או בקניון, אשכרה מבלבל אותם. מבטיהם תמיד תוהים, כאילו הקונספט של תנועה לא לגמרי נהיר להם. אתה נעצר כדי לפנות להם מקום לעבור, והם נעצרים איתך. אתה מנסה לעקוף, הם זזים יחד איתך. אתה מבקש מהם בנימוס שיתנו לך לעבור (באנגלית, ותוך שימוש במחוות ידיים אוניברסליות ונמרצות, ואה, כן, עם אותו תיק של שלושים קילו שלא בדיק רומז על חיים נעימים, אז כאילו למה להיות סתומים בכוח?) והם מסתכלים עליך כאילו נפלת מהכוכבים. הכל מאוד מתמיה, מאוד מבלבל, עבורם. ואני אומר, בוקר אור לכם, פולני מחמד, וברוכים הבאים להווה. אני לא אומר שתעזבו עכשיו הכל ותקנו איזה אייפד או משהו, אבל גט א פאקינג קלו- העיר שלכם שורצת ורוחשת. אתם כבר לא בקנזס. זה הזמן להניח את משקפי התלת-מימד ולצאת מסרט הסטארז הולו שהתקיימתם בו במיליון השנים האחרונות. אם אתם רוצים להפוך את השהות במקום לחוויה נסבלת, התקינו מזגנים במקומות ציבוריים (כאילו מה, לאן הולכים כספי המיסים שלכם?), וחדלו לבהות באנשים כמו תינוקות שמרותקים למובייל.

ד. אה, ותלמדו להתלבש, בחייאת. כמות חולצות הבטן שראיתי באותם ארבעה ימים סיפקה לי מנות גיחוך לשנתיים הקרובות. אני יודע שכמו הרבה טרנדים חולים, גם חולצות בטן עשו מעין קאמבק בעונה האחרונה, אבל אנחנו לא עובדים פה על אף אחד. הקרקוביות לא לובשות את זה כי הן ראו את זה על המסלול של מארק ג'ייקובס, סבבה?

אני יודע שזה נשמע כאילו כל מה שאני עושה פה זה להתבכיין על מזג האוויר וכמה כל האנשים סביבי מחורבנים. אבל היי, אני לבד בחו"ל כבר הרבה יותר מדי זמן, אז קאט מי סאם סלאק. אתם צריכים לראות את הפניות שאני מקבל באטרף, זה לבדו יכול לגרור אדם לסף שיגעון, אז לעבור את כל זה ועוד לבד, בניכר? הגינות, חברים, מה העולם יהיה בלעדיה.

ליד בית הצ'כי

מסקנה אחת מתגבשת לקראת בואו של המסע הזה לקיצו: אני שונא צרפתים. בעצם, עזבו, למה להיות גזענים כלפי אומה אחת בלבד? אני שונא גם אמריקאים. מתעב אותם בזעם טהור וחייתי, שעוצמות האלימות האצורה בו מתאימות יותר לאוהדי כדורגל אנגליים או מכירת סוף עונה בזארה. בעצם, גם אנגלים אני שונא, וגם אוסטרלים (וניו-זילנדים, על הדרך, כי זאת לא באמת מדינה). למעשה, אני הכי שונא איטלקים. וספרדים, אלוהים, הספרדים הם בני אומה מקוללת וצריך לרכז אותם בכיכרות ולבצע בהם טיהור. אז אולי זו לא מסקנה מאוד הומנית (או מגובשת, לצורך העניין), אבל בהן צדק, מאסתי בבני התשחורת הפוחזים של אומות כדור הארץ. ילדי העולם כולו מוזמנים לרקוד במעגל על הקבר של נעמי שמר, אני גמרתי איתם.

תשאלו, 'עדן, מאיפה לך המשטמה הציונית הנלהבת הזאת, והאם שקלת להתמודד על משרת הסברה במשרד החוץ?', ואענה: 'תיכף ארחיב' ו-'לא'. בואו נתחיל עם קצת חומר רקע:

אמת, לא כתבתי פה מיליון שנה וחצי. אם אתם מכירים אותי אפילו קצת, העובדה שיש לי את סף הריכוז של יונק-דבש לא צריכה להפתיע אתכם. העדכון האחרון שלי היה מהאנובר, אי אז לפני חודש. אחרי האנובר ביקרתי בבריסל, איתרתי את אנטוורפן, התהוללתי בהולנד (אמסטרדם, רוטרדם והאג), לעגתי לליאז' (זה שוב בבלגיה, סיפור ארוך), פידחתי את פרנקפורט וכעת אני פורק עול בפראג. אוקיי, זה היה תיאור מאוד מסורבל, אבל העיקר שהבנתם איפה אני כרגע: פראג. אחזור על זה שלישית: פראג, צ'כיה. האביב של פראג, מהפכת הקטיפה, דילים במאתיים דולר פלוס ארוחת בוקר. אני לא יודע להסביר מה בדיוק גרר אותי לפה, למעט העובדה שהעיר הזאת קרובה לתחנות המזרח אירופאיות של אקורד הסיום במסע שלי, אבל האמינו לי שעל טעויות משלמים. נתחיל כך, שגם לפה הגעתי באוטובוס לילה. כיוון שורקנתי סופית את סוללת המחשב שלי בפרנקפורט (מה? היה נורא משעמם והיה לי המון זמן לחכות), נבצר ממני לקרוא את הוראות ההגעה להוסטל. צירוף מקרים קסום הוא, שההוסטל הוא אחד הספונסרים למפות התיירים המיניאטוריות שתחנת הרכבת הפראג מחלקת, וכך יכולתי, תאורטית, לדעת איפה הוא ממוקם. הגעתי אליו, ברגל ובאומללות רבה, בשמונה בבוקר, ונאמר לי שהצ'ק אין מתחיל בשתיים בצהריים. קיללתי את כולם והלכתי להסתובב.

בואו נשים את זה על השולחן: פראג משמימה. אם בהשלמת פערים עסקינן, אז דעו שגם בלגיה, מלבד כמה חנויות שוות באנטוורפן, היא ציה ריקה מתוכן. רוטרדם היא חור שחור אליו נשאבו כל מהגרי תבל והתרבות בו מורכבת מסטלנים חובבים ונשים ברעלות. ליאז' היא בכלל התמונה שצריך לשים במילון ליד ההגדרה של 'עיר מסכנות', אבל כל הנ"ל, מתישות נפשית ככל שתהיינה, מעניינות יותר מפראג. היא אמנם יפה מהן עשרות מונים, ידידותית לתיירים מהן (כן, ליאז', אני מסתכל אליך ואל תושבייך הפרובינציאליים) וזולה מהן, אבל מיי גאד, חמשת הימים שלי פה סרבו לזוז. יש סיבה שכל סוכני הנסיעות מציעים דילים לסופי שבוע בפראג, ידידיי, והסיבה הזאת היא, שכל פרק זמן מעבר לשלושה ימים הוא בזבוז מוחלט של זמן ומשאבים מנטליים. הותשתי פה עד כלות.
כמה נקודות חיוביות, כדי לא לקבל מיילים של נאצה מלשכת התיירות המקומית: השמש זרחה במלוא אונה החל מדקותיי הראשונות פה. שזה נחמד, כי זה גורם לבחורים, שאינם אני, להוריד חולצות. כמו כן, זה גרם לרביצה בשמש להפוך לבילוי העיקרי שלי, מה שיגרום לקרצינומה של תאי הקשקש להפוך לבילוי העיקרי שלי בעוד עשרים שנה. עשיתי גם פה את הסיור הרגלי החינמי המהמם, אותו עשיתי כבר בברלין ובאמסטרדם, ולמרות נסיונות ההגנה שלי (קרי, הימרחות קלה במקדם הגנה גרמני לפני היציאה מההוסטל), שבתי אחר הצהריים בגוון שני מהביל. מלוהט כשאריות הבשר על המנגל- אלה שאף אחד לא יכול לאכול אפילו שבהתחלה חשבתם שלא קניתם מספיק סטייקים - ניסיתי להציל את כבודי, ומרחתי שכבה נוספת לקראת שלוש אחר הצהריים. כל בעל עור לבן מכיר את האפקט - סבל נורא, והישרפות כפולה ומכופלת. אסור, אסור, אסור להימרח אחרי שכבר נשרפת, כי זה גורם לעור לעקצץ ולהיטגן ביתר שאת. אחרי עשרים ושלוש שנות לבנבנות הייתי כבר אמור ללמוד את הלקח, אבל היות ואני נחשף לשמש בערך פעם בשנה, אני נוטה לשכוח את הלקחים.

גרמניה מאניה- חלק פיר: It's not over 'til it's Hannover

אם אדרש להתחכם (ולמה להידרש, כשאני עושה זאת בהתנדבות ובחדווה?), אומר שהתגרמנתי לחלוטין, ומציתי. אמנם נוח לי מאוד שהשפה כבר לא נשמעת כמו בליל יריקות וחריקות, ושאת רוב הרשתות הארציות- דראגסטורים, מאפיות, חנויות בגדים- אני כבר מכיר על מחיריהן ותכולתן. הגעתי ליחסים מצוינים עם האתר של החברה לתחבורה ציבורית, ואני כבר כמעט מבין כששואלים אותי אם לקחת או לשבת. בקיצור, היה מאוד מסביר פנים בגרמניה, וזה כנראה השלב האידאלי עבורי לקום וללכת. מזוכיסט, נו מה. את חורף ימיי בגרמניה העברתי בהמבורג והאנובר, שתי ערים נאות ויעילות, ששמותיהן מתחילים בה"א. צירוף מקרים? כן, עד כמה שידוע לי.

המבורג היא עיר נמל בחלקה הצפוני של גרמניה. אם נגזר עליכם להיות מחוברים בעבותות לתודעתי המרפררת ללא-הרף, אתם בוודאי יודעים מה "החמישיה הקאמרית", ומכאן שגם אני, חושבים על ערי נמל. בדיוק- זונה של מלחים. החלק הלא-לגמרי מפתיע בסיפור הוא, שבנוסף לאותו נמל מכובד, המבורג אכן ידועה בהיכלי הזונות וההרפס שלה, א-לה רחוב החלונות האדומים של אמסטרדם. יש לכם שלושה ניחושים לגבי מיקום ההוסטל שלי. סתם, לא בדיוק באותו רובע, אבל מאוד לא רחוק ממנו. אני חושב שכבר הובהר כאן בעבר, שכדי לאפשר את הלינה הזולה בהם, הוסטלים ממוקמים לרוב באזורים הפחות נחשקים בעיר. מכאן יחסיי החמימים עם האוכלוסיה הטורקית המקומית והחיבה שלי לגז מדמיע.

הגעתי להמבורג אחרי תקרית בלייפציג 2- נקמת הסינוסים, חרוך מעייפות. בשארית כוחותיי עוד זממתי לעשות כביסה, אבל המכבסה המקומית נסגרה לרגל שיפוצים, כך שכל שנותר לי לעשות הוא למצוא שווארמיה מקומית וללכת לישון בתשע. היום השני כבר היה מסעיר בהרבה- סיבוב קצר בעיר חשף אותי לרובע הקניות, וזה כבר היה יותר מדי בשבילי. אני לא ידוע כבחור שמצטיין בדחיית סיפוקים. אם נעקצתי, אני אגרד. אם אני רוצה, אני לוקח. זו אולי מנטליות שאופיינית יותר לילד בגיל בית הספר היסודי, אבל זה מי שאני. הסטואיות היא ממני והלאה. למרות כל זאת, הפגנתי חת'כת איפוק במסע עד כה- למרות חשיפה חוזרת ונשנית לרבבות חנויות, לא קניתי הרבה, וכל אותן רכישות נעשו באצטלת ה"אבל אני צריך את זה". קניתי בעיקר דברים חיוניים להישרדות בחורף האירופאי- צעיף, כפפות, משקפי שמש זולים (כאמור, קר כמו ארוחה משפחתית אצל הדודים, אבל השמש מסנוורת במלוא אונה) וגם כמה דברים פחות הכרחיים, שהצלחתי לתרץ לעצמי. בהמבורג קרסו כל המחסומים, ונעשיתי עבד נרצע לתאוות הצרכנות הבזויה שלי. כמה נרצע? ובכן, כדי לכפר על חטאי השופינג שלי, השלכתי זוג ג'ינס וחולצה ארוכה דמוית-דלתא לפח. אל חשש, זה היה אחד מאותם פחים לאיסוף בגדים, שהעירייה נוברת בהם ומעבירה את תכולתם להומלסים המקומיים, כך שאפילו הרגשתי קצת טוב עם עצמי. בעצם, הרגשתי נפלא עם עצמי, יודעים אתם למה? כי אותם בגדים נזרקו כדי לפנות מקום לשכיות החמדה משובבות הלב והנפש האלה:

• ג'ינס כהה מH&M, שעוד איכשהו נופל בקטגוריית 'דברים שצריך', כי הוא גם כהה מכל שאר הג'ינסים שלי, גם צר ברגליים ולכן הן לנעליים שטוחות והן לגבוהות, וגם היה בהנחה, שזה כבר בכלל סימן משמיים. חוץ מזה, שהייתי כבר בחו"ל כשפתחו את הסניף הישראלי, אז מבחינתי זה לא נחשב למשהו שיש בארץ.

• טי שירט ממוחזרת (לוקחים פריטים ישנים, תופרים ומשפצים אותם קלות, ומוציאים שוב לשוק תחת מעטה כבד של וינטג' ותג מחיר נאה), קצת קטנה עלי, אבל מתקבלת על הדעת עם חולצה ארוכה מתחתיה.

• טי שירט בגזרת אפודה בחום-אפור כהה, שכנראה תתאים רק לימי החורף בארץ, ועושה לי אחלה כתפיים.

• ז'קט שחור, שגם אותו כנראה לא אעטה לפני החורף הבא, אבל הקניה שלו היתה כה מספקת. לא היתה חנות אחת בגרמניה, ולו הסניף המזערי ביותר של הרשת הכי עלובה, שלא ביקרתי בו והפכתי את קולביו בחיפושיי אחר ז'קט או בלייזר. אני סובל מחוש אפנתי של קלישאת טינאייג'ר אמריקאי, והחלטתי שלא עוד. החיפוש אחר משהו, שגם לא יהיה יקר מדי, וגם לא קשיש מדי ובעיקר שלא יגרום לי להיראות כמו דייל או חתן היה מתיש, אך סופו טוב. מעתה, כשארצה להיראות קצת פחות קז'ואל, אזרוק על עצמי את ז'קט הקסמים הזה, ובן רגע איהפך למבוגר, מתוחכם ואנין. כל שלושת הפריטים האחרונים נרכשו בחנות האם של צ'יפ מאנדיי, והעובדה שאין להם ייבוא סדיר לארץ? צ'רי און טופ.

• כל הוסטל שביקרתי בו עד כה העניק מפה של העיר, ובדרך כלל צוינו על אותה מפה כל מיני עסקים וחנויות, שנתנו חסות חלקית להדפסה, או סתם מצאו חן בעיני המוציאים לאור. על המפה ההמבורגית שלי הופיעה חנות יד-שניה בשם 'הוט דוגס', שחשבתי שהלוגו שלה מגניב. הסתבר שהיא קרובה להוסטל, אז יצאתי לחקור אותה מקרוב, ואחרי כשעה של בהיה ומדידה, קניתי חולצה ארוכה עם דיטייל מראשית הניינטיז. אני מתעב את המינוח "דיטייל", אבל להגיד "אפליקציה" נשמע לי ערסי. היוועצות עם ידידיי המלומדים אולי תצליח להגדיר את זה טוב יותר.

• עוד מ'הוט דוגס': נעליים פקיסטניות. כלומר, אין להן מראה פקיסטני במיוחד, אבל הן יוצרו בפקיסטן, והן כחולות עם תפרים אדומים מקסימים.

שוב, את החולצה כנראה לא אלבש עד החורף הבא, והנעליים קצת לוחצות, אבל אתם יודעים מה? חלק נכבד מתהליך החיפוש והקניה הוא אלמנט הבעלוּת; הידיעה שלי יש משהו שלאחרים אין. אני תוצר של המערכת הקיבוצית ותמיד ראיתי עוד שלושה או ארבעה ילדים, נערים וגברים לובשים אותה חולצה כמו שלי. כל זה עוד לפני שנכנסנו בכלל לסוגיית הילד השלישי במשפחה, אחרי שתי בנות. בילדותי לבשתי כל מיני פריטים בהשראת "גלגולו של מעיל", שעברו חמש ידיים ( וגם זרועות וצווארים) לפני שהגיעו אלי. בקיצור, אני אוהב דברים שרק לי יש. מנטליות בית ספר יסודי, כבר אמרנו. גם ההיסחבות באותם בגדים במשך חודשיים נתנה בי את אותותיה, וחשתי בחילה רוחנית בכל פעם שנחשפתי לערמת הבגדים המוכרת בתרמיל. כך אף הסברתי באריכות למוכרת החביבה ב'צ'יפ מאנדיי', שאמנם לא נראתה מעוניינת בכל תולדותיי, אבל בעיה שלה. כדי לקשור לעצמי כתרים מינימליים של כבוד וריסון, אציין שבהמבורג יש סניף של 'אורבן אאוטפיטרז', מה שבכל יקום מתוקן היה גורם לי ליפול מהרגליים ולמות מאושר, אבל איכשהו הותיר אותי רק חצי נלהב.

גרמניה מאניה- חלק דריי: לעולם בעקבות השמש

אחרי סחרחרת הפלאים שהיא ברלין, נסעתי להתאוורר בעיירת הקיט וההריסות, דרזדן. המניעים שלי לבחירה דווקא בעיר הזאת היו כדלקמן:
1. היא די קרובה לברלין, ולכן נסיעה אליה לא תאלץ אותי להיסחב עם התרמיל העצום שלי ביותר מדי תחנות רכבת.
2. שניים מהספרים האהובים עלי, בית מטבחיים 5 וקרוב להפליא ורועש להחריד מקדישים פרקים שלמים להפצצת העיר.
3. אמנדה  פאקינג  פאלמר .
ובכלל, הרשו לעצמכם לגלגל את השם 'דרזדן' על הלשון. לא נשמע מסתורי? אפלולי משהו? איפהשהוא החיבור בין הגרגור של הרי"ש והמילה 'זדון', בשילוב כל ההקשרים ההיסטוריים של העיר, גרמו לה להיראות בעיניי כמקום מאוד מושך. תהא החלטה זו לקח עבורכם, ילדים: אל תסעו למקומות רק בגלל תחנות תרבותיות בחיים שלכם (בדיעבד, זה שיעור שהיה מוטב לי להפנים כבר בעקבות זלצבורג), לא משנה כמה אפּיל יש לשם שלהם.
אין הרבה מה לעשות בדרזדן, אוקיי? זאת עיר קטנה, יפהפיה ומשעממת. חובבי האמנות ימצאו בה שלושת-רבעי מוזאון, חובבי ההריסות ישמו לגלות בה את כל העיר העתיקה (המשוחזרת כמעט כולה, אחרי שהוחרבה באותה הפצצה מפורסמת במלחמת העולם השניה) וחובבי הקניות ישמחו לגלות בה, ובכן, קניון. כל אלה שוכנים בבטחה בעברו הדרומי של הנהר, בעיר העתיקה. בגדה הצפונית מצויה העיר ה...חדשה? לא יודע, נשמע משונה להגיד את זה. בכל מקרה, הנאושטאט, בה באמת אין שום דבר אסתטי במיוחד, אבל שם היה ההוסטל.

אחרי חודשיים בניכר, כבר מותר להודות: אני נווט מחורבן. תנו לי מפה, ואני כבר אצליח ללכת לאיבוד. לעולם אני בוחר את היציאות הלא-נכונות מתחנות הרכבת, רחובות שזכרתי במראה ובשם תמיד נעלמים לי כשאני חוזר לחפש אותם. בכל פעם שאני מתבקש לספק שעת הגעה משוערת להוסטל, אני מפרגן לעצמי לפחות שעה להתברברויות אינסופיות ברחובות העיר. ההוסטל בדרזדן לא היה יוצא דופן מהבחינה הזאת: הוא ממוקם כחמש-מאות מטרים מתחנת הרכבת, ובשביל להגיע אליו ברגל כל מה שנדרש הוא ללכת בקו ישר חמש דקות ואז לפנות שמאלה. בפעם הראשונה זה לקח לי יותר מארבעים דקות, במהלכן הספקתי גם לקחת חשמלית בכיוון ההפוך מזה שנדרש לי. 

חשמליות, אגב, הן עיקר התחבורה הציבורית בדרזדן ובלייפציג. אני מניח שבערים יותר קטנות קל להשתמש בכלי המשונה הזה, כי הוא מנצל את אותה התשתית של התחבורה הפרטית (קרי, כביש). לי זה עשה בעיקר אסוציאציות לתחילת המאה העשרים, אבל שיהיה. היו להם חיים קשים במזרח גרמניה, אני מוכן להתחשב בכמה נכויות. מה גם שאם מסתכלים, למשל, על קווים של אגד, פתאום חשמליות נראות כמו שיא הטכנולוגיה והנוחות. עניין של פרופורציה, אני מניח.

על כל פנים, ההוסטל בדרזדן: מגניב לגמרי, והכיל את אחת מנשות הצוות הלבביות ביותר שנקתלתי בהן במסעי. דְרֶיַה, אם חס וחלילה תלמדי לקרוא עברית יום אחד (ואני יודע שלא, לכן אני מרשה לעצמי לצאת בהצהרות כאלה)- אני רוצה לעשות לך ילדים מקועקעים וענודי עגילים, תודה. אותה דריה סיפרה לי, שיום שני הוא היום השוקק ביותר בחיי הלילה המקומיים, ורק בו שווה לצאת. לא ששאלתי, אבל ככה זה עם אנשים נחמדים, לפעמים הם נסחפים באינפורמציה שהם נכונים לתת. את אותו המידע היא מסרה גם לאחד השותפים שלי לחדר, ברזילאי לוהט בשם דאגלס, שבדמיוני כבר רקמתי לנו עתיד משותף בו הוא יעשה דברים ואני רק אשב ואצפה בו. לא שהתקשורת בינינו היתה נפלאה, או שיש לנו תחומי עניין משותפים או שהוא בכלל בקטע של גברים, אבל הו, כן. יום יבוא וכו'. לאור ההמלצות הנחרצות החלטנו דאגלס ואני לצאת ביום שני בערב, ולקחנו איתנו גם את אית'ן, השותף הנוסף לחדר. היה לנו מעין בונדינג גברי מאוד בסיסי ודי גמלוני, אבל היה נחמד. שיא הערב היה בהחלטה להזמין בירה זרה ולקוות שהיא לא לגמרי דוחה. הצד החיובי: היא לא היתה לגמרי דוחה. הצד השלילי: היא לא היתה בכלל בירה, אלא מעין תסיסת שעורה נטולת אלכוהול. כמו בירה שחורה, רק קצת יותר מתוק. מכיוון שעדיף למות מאשר להיתפס בפאב עם בקבוק בירה שחורה, מיהרנו להחזיר אותם למלצרית, שרק אמרה: "כן, זה נראה לי ממש משונה שהזמנתם את זה, אבל היי, אתם עדיין משלמים על הבקבוקים".

דאגלס עזב יום לפניי ולפני אית'ן, מה שהשאיר לי קצת זמן איכות עם אותו בחור מסתורי. אני אומר 'מסתורי' כי לקרוא למישהו 'פחחחח' זה גם לא מאוד רהוט וגם מעליב. אבל כן, וואו, פחחחח. קנדי חובב מד"ב, חובב פוליטיקה (ישבתי במשך שעה והאזנתי להרצאה על שיטת הבחירות הקנדית, והחלוקה בין בתי המחוקקים שם. המסקנה שלי היתה: לאן נעלמה סלין דיון?), חובב לבישת בגדים מכוערים ותחזוקת תסרוקת לא מחמיאה. הסתדרנו נפלא, כמובן. בעיקר מטעמי נימוס, אבל גם כי שנינו יצורים שלא לגמרי משתלבים במרקם החברתי של התרמילאים הממוצעים באירופה. כשהוא חלק בחדווה כל מיני סיפורים חצי-סדיסטיים מתקופת שירותו הצבאי, אמרתי לו שאין בזה שום דבר מצחיק בעיניי. אני שם לב שאני משחק פה הרבה על קלף שירות החובה שעשיתי. אני מתעייף רק מלשמוע את עצמי מזכיר את זה, אבל אין גם דרך אלגנטית להתחמק. רוב המטיילים פה הם בחופש מהאוניברסיטה, או אחרי תואר ותוך כדי פילוס דרכם בעולם המקצועי, ואני בקושי סיימתי תיכון. לפעמים אני חושב שכל הקלישאות על תהליך ההתבגרות המרוכז והברוטאלי שצה"ל מעביר אותך הן לא נכונות, כי אני מרגיש מאוד ילדותי בחברת אנשים שראו, למדו ועשו. אבל, וזו בעצם הפואנטה של כל האנקדוטה, כששמעתי את הסיפורים שלו, ולא יכולתי אפילו לשניה לחשוב שהם קצת משעשעים, הבנתי שכן התבגרתי. אני אולי לא מרוצה מהתוצאה (וזה בסדר, זה תהליך ארוך, עובדים על זה), ואולי לא עשיתי רק בחירות נכונות, אבל אני לא מתחרט על שלוש השנים ההן; הן הפכו אותי לאדם הרבה יותר מגובש, גם אם לא למדתי במהלכן להרוג אדם במו ידיי. או לנווט, כפי שהובהר לא מזמן.

ההיי-לייט האמיתי של השהות בדרזדן הוא הפארק המקומי. נראה כאילו אני כותב פה יותר מדי על פארקים, ואני מתנצל אם גם לכם כבר יש בחילה רק מעצם אזכורם של עופות מים. אבל אפשר להירגע: אין ברווזים וברבורים בפארק הנ"ל. למעשה, אין הרבה בפארק הנ"ל, וטוב שכך. זה משטח דשא רחב ידיים, אליו נוהרים כל אנשי העיר בשעות ארוחת הצהריים או בסופי שבוע. משפחות עם ילדים, סטודנטיות עם ספרי לימוד, אנשים עם פריזבי או שערֵי כדורגל מאולתרים- כולם נאספים ומתמסטלים משמש האביב הפתאומית. ואני הלא ידוע במשיכה שלי לכל מקום שעשוי לגרום לי למלנומה לפני גיל שלושים וחמש, ולכן גם אני התייצבתי והתיישבתי. אחרי שבועיים של צינה יחסית בבירת גרמניה, חשתי הזדהות פתאומית עם אלה שמגדירים עצמם כטיפוסים של קיץ. אישית, אני בכלל טיפוס של חללים סגורים וממוזגים: אני נקלה כטוסט גם אחרי דקה בשמש חורפית, וזיעה גורמת לי למחשבות אובדניות. למרות הכל, מצאתי את עצמי כמעט עורג לשמש ישראלית יוקדת, והייתי מוכן להסתפק בכל תחליף מקומי. אחרי שעתיים של קריאה אלגנטית בפרהסיה הרגשתי מאוד דרזדנאי אורגינלי, עד ששמתי לב שכולם, אפילו חבורות הפריקים השיכורות ביותר, באו מצוידים בשמיכה. אני חשבתי שזה לא כזה נורא ללכלך את המכנסיים בקצת כתמי דשא, אבל נראה לי שתושבי המקום נענשים בהצלפה אם זה קורה להם.

גרמניה מאניה- חלק צווי- What good is sitting alone in your room?

יש מלכוד לא קטן בכתיבה על ברלין. מצד אחד ניצבים האספקטים ההיסטוריים וההקשרים התרבותיים. קל מאוד להפוך את עצמך לדארווין של האוריינט, ולהעמיד פנים שאתה חוקר את ההתפתחות הסוציאלית של עיר. אבל בתכל'ס, ברלין צעירה ממך בשנתיים ובואו לא ניכנס לסוגיות גיל- גם ככה קשה לי עם זה שיון תומרקין מפורסם ואני לא. הצד השני של אותו מלכוד הוא האלמנט הדומיננטי של המגניבות. החיים שלי פחות או יותר מתנהלים על הציר המוגבל של "מספיק מגניב- לא מספיק מגניב", וברלין, לפחות לפי התפיסה התל אביבית הנוכחית, היא המקום הכי נכון ומגניב כרגע. אני מאוד משתדל שלא ליפול במלכוד הנ"ל, אם כי יש לי תחושה שנפלתי עוד לפני שכתבתי את המילה הראשונה.

את לילותיי הראשונים בעיר העברתי בהוסטל לוכסן מלון לאנשי עסקים ופילגשותיהם, הממוקם מרחק ציפי שביט וחצי מהתחנה המרכזית של ברלין. אגב, אותה תחנה היא בן כלאיים אדיר מימדים של זכוכית, מתכת ותרועת קטרים. מקום מאוד מרשים ודי מלחיץ בתכולה האנושית בו, שמתנהל ללא הפסקה ולפי מיטב המסורת הגרמנית, גורם לך להרגיש קטן ולא חשוב. כבר היו לי שותפים משונים בחדרים קודמים, חלקם הוזכרו (ואוירו) כאן, אבל נראה לי שבברלין נשבר שיא חדש: משפחה. חלקתי חדר פצפון של שתי מיטות קומותיים עם אמא ושני ילדים, שבאו להעביר יחדיו את סופ"ש הפסחא. ואני שואל רטרואקטיבית את הנהלת המקום: מה דה פאק? לא יכולתם למצוא לי שידוך קצת פחות משונה? אני יודע שתסביכי האם שלי מגוונים, אבל זה כבר ממש על גבול הלעג לרש. לשים טייל בודד בחדר עם משפחה זה כמו לזרוק טלה קטן לכלוב הנמרים בספארי ולתהות למה הבונדינג שלהם לא מצליח. בכל מקרה, הם היו חביבים עד כמה שאפשר- הבן הצעיר איחל לי לילה טוב ובוקר טוב באנגלית, הבת נופפה לי לשלום כשחלפתי על פניהם ברחוב, והאמא הגדילה לעשות, והשאירה לי את שם המשתמש והססמא שלהם לשירות הWi-Fi המקומי, כך שאפילו זכיתי לחמש עשרה דקות גלישה על חשבונם. לא שזה יורד מכספי השילומים, חלילה, אבל הכוונה היתה טובה.

הלכתי קצת באזור העיר המרכזית של ברלין (Mitte), וכבר החזקתי מעצמי כזה מומחה לענייני הכל אחרי יום וחצי בעיר, שכבר התקשיתי לדמיין איך יראו השבועיים שעוד נותרו לי. הו, היבריס, מאהב חמקמק ומרושע שכמוך, תמיד יודע להפתיע. כדי להשלים את תדמית התייר שלי, הצטרפתי לאחד מסיורי החינם בעיר, שזה קצת פחות מגניב מקורדרוי וקרוקס (והולך נהדר עם חולצת ההארד רוק קפה שלי), אבל בחיי שאני שמח על הבחירה הזאת. המדריך שלי היה היסטרי, הולך ומלהג במבטאו האירי על נפלאותיה של איימי אדמס, מספר בהתרגשות על ליל נפילת החומה, ובאופן אמין להפליא, נראה די מסופק מכל הסיטואציה. לא יודע מה אתכם, אבל לי תמיד היתה תחושה, שמדריכים בפרט ואנשים שבאים במגע יום-יומי עם תיירים בכלל, הם אנשים ממורמרים ומרוטי עצבים שמדברים ברובוטיות, ורק מחכים לרגע שיוכלו לעשות חיקויים של המבטאים הזרים בפני החברים המקומיים שלהם. איך שלא יהיה, עברו עלי ארבע וחצי שעות אינפורמטיביות ומעניינות, ואפילו גיליתי איפה נמצא סניף ארומה ברלין, שעל קיומו ידעתי, אבל את החיפושים אחריו החלטתי לדחות לרבע לאף פעם לא, כי באמת שלא צריך להיסחף.

גרמניה מאניה- חלק איינס: סבלות היהודים במינכן

יש כאלה שלא יופתעו מפרק הזמן הלא מבוטל שעבר מאז העדכון הקודם. לאלה שדווקא כן, אני מוכן לתרץ במקבילה המשונה שלי לפגרת חגים. לא שזה לגמרי מדויק, אבל היי, לא היה פשוט ביציאת מצרים, נכון? אז תנו לי ליהנות מהספק, וכמאמר להקת המופת, הדיאמונד'Z- בוא נזרום. (אגב דיאמונד'Z, מה לעזאזל זה  אמור להביע? אי שם בדירתה הבטח-מכוערת קורין אלאל מתכווצת בבושה).

בפרקים האחרונים בשרשרת המרמורים שלי (או מרמרת השרשורים שלי, כפי שאני קורא לה בארבע עיניים): פורטוגל, ספרד ואוסטריה. לאחרונה נראו עקבותיי (הממורמרים, כאמור) בפרבר הציורי זלצבורג. אבל חברים, זה היה לפני איזה שלושה שבועות, והזיכרון שלי לטווח קצר גם ככה משובש, אז כל הפרטים בנוגע לצעדיי הראשונים בגרמניה הם בגדר השערה מושכלת לוכסן פתיחה של העמודים הרלוונטיים בלונלי פלאנט וניסיון להיזכר איפה בדיוק הייתי.

ונתחיל בתלונה: נסיעה מזלצבורג למינכן אורכת כשעתיים, ועולה משהו כמו 30 יורו. בהיותי אזרח שומר חוק, קניתי כרטיס. עליתי לרכבת, נסוע נסעתי את השעתיים האמורות, וירדתי בתחנה המרכזית של מינכן כשכרטיס הנסיעה שלי צח ובתולי. יד כרטיסן זדונה ובוטחת לא אחזה בו או ליטפה אותו, שלא להזכיר בכלל ניקוב. קיצר, שילמתי סתם מלא כסף על הנסיעה, כשיכולתי- ככל ישראלי בר דעת- לעלות בלי לשלם ולהגיד שחשבתי שזה מקובל פה. ובכלל, עניין האמון מאוד נוכח בקיום הגרמני. הממשלה ושלוחותיה, כמו גם גופים ועסקים פרטיים, מאוד סומכים על הפרט שיידע להסתדר בעצמו, ואם אפשר, שגם יעשה את זה זריז כי יש עוד מיליון אחריו בתור. כל החנויות פה מתנהלות במין שלוות זן גרמנית וצייתנית, בה מצופה ממך לדעת בדיוק מה אתה רוצה ואיך להתנהג. צריך מאוד להתאמץ בשביל להוציא את הגרמני הממוצע (והפיכח, שזה אמנם לא לגמרי ממוצע, אבל נו, לצורך העניין) מכליו. זה מרענן ונעים מחד, אבל מאידך גם מאוד מבלבל. אני, למשל, בהיותי ברברי דוחה ממדינת עולם שלישי בה גמלים דוהרים ברחובות ורוב התושבים מתגוררים בבקתות קש על גדות הנהר, אף פעם לא בטוח אם המקום שאני אוכל בו הוא מקום של הגשה עצמית או מקום עם מלצרים. יש שולחנות, אבל אף אחד לא יושב בהם. הסכו"ם נלקח באופן עצמאי, אבל לפעמים מקבלים אותו מהאיש בקופה. יש מלצרים, אבל הם ישאלו אותך מה אתה רוצה עוד לפני שהתיישבת, ואם חלילה תבקש דקה להעיף מבט בתפריט, הם יניחו לך לנפשך לחצי שעה בערך. המקומיים מנווטים בזה היטב- סוקרים במהירות את המקום, מזמינים, מקבלים שירות. אני ושכמותי, שמתענגים על תרגום חובבני ושבור של רכיבי המנות, מקבלים פה את אותו היחס כמו הזקנים התמהוניים שמזמינים חצי כוס מיץ ויושבים שעתיים עם העיתון. זו מין קורקטיות מהולה ברחמים על מצע של מבטי "הו, תיירים... בעולם מושלם היינו מטביעים את כולכם בים והולכים לשתות בירה".

בכל מקרה- מינכן. אחלה עיר, עד כמה שזכור לי. ההוסטל שלי נח בתוך- הפלא ופלא- שכונת מהגרים מלאת קבביות, כולל פיצרייה חצי טורקית, בה הזמנתי בטעות פיצת ירקות כבושים. אוקיי, בואו נבהיר פה משהו: אני לא מהאכלנים האקזוטיים. אני צריך את המזון שלי מבושל, מטוגן וחתוך. רצוי שלא ייראה כמו דייסה של משהו או איברים פנימיים. ירקות כבושים אני לא אוהב, וגם בבית אני נמנע מהם. אבל התפדחתי כל כך להחזיר את המנה ולקבל עוד סט של מבטים נוזפים מהגרסה המקומית לבסאם זועמוט, שמילאתי פי מים. ופיצה. והיה ממש טעים. זהו, אז המשל פה: פיצה עם פלפלים כבושים זה משהו. הפרויקט הבא הוא חצילים, אם יהיו עדכונים מרעישים בנושא, תוכלו לקרוא עליהם פה. אני יודע שהשבתות שלכם לא שלמות לפני שקראתם על הרגלי אכילת הירקות שלי.

למינכן רחוב קניות משגשג עם משהו כמו תשעה סניפים של H&M, כמתבקש מכל עיר מתוקנת. עוד ברחוב הזה: דוכנים לשקדים מסוכרים עם ארומה ממסטלת, היכלים עצומים של נעליים לפרחות ומגדל שעון. לא סתם שעון, צנוע כזה, שמראה את השעה. לא פה במינכן המשוכללת, זה מה שבטוח. שלוש פעמים ביום נפתח בו צוהר, ואיזו מסכת משונה על תולדות העיר מוצגת על ידי בובות עץ. כמו מריונטות בגודל של דֶני ענק עם תלבושות והעמדה דרמטית וכו'. באותם מועדים קסומים נעשה ממש מסוכן לעבור באזור המסוים הזה ברחוב, כי כל תייר שמכבד את עצמו פשוט חייב לעצור ולצלם את החמדה הזאת. רק שלא ממש רואים כלום, כי בכל זאת מגדל, והבובות נעוצות אי שם בקומה הארבע-מאות שלו. אבל שזה יעצור את עדר הלינג-לינגים, ההירו נאקמוראים והנוריקו סאנים מלעמוד במקום ולהנציח את כל הפיאסקו הזה במצלמה? חלילה. כל הפרזנטציה אורכת כרבע שעה, ומלווה בקקפוניה אדירה של צלצולי פעמון. אני ויתרתי אחרי שתי דקות, כי גם ככה מקומות צפופים עושים לי מחלות, אבל אומרים שזה מרשים.

ביום השמש האחד שהפציע בכל ביקורי בעיר, יצאתי לתור את שלוס נימפנבורג, מושב הקיץ של מלכי, דוכסי, אצילי ופאריס הילטונֵי מינכן של המאה ה-17. אוקיי, גם לי כבר די נמאס מגנים ואגמים בשלב הזה, אבל מיי פאקינג גאד, זה המקום הכי יפה שראיתי מעודי. ברור לי שזו גרסה עקרה ומלאכותית של המקור. ברור לי גם שהמקור עצמו בטח לא היה לונה פארק לעשירים, אלא יותר מגורי קיץ בהם הם דנו בהעלאת המיסים וטיפולים חדשניים באמצעות עלוקות. וואטאבר, תארזו את כל התרוצים האלה וזרקו אותם לפח כי, כאמור, וואו.
אני חובב נלהב של עופות מים. בטיול המשפחתי האחרון, כיליתי בערך שלושה כיכרות לחם בניסיון להאכיל ברווזים אנטישמיים במבחר אגמים, בריכות, נהרות ושלוליות. בשלוס נימפנבורג יש כל כך הרבה ברווזים וברבורים, וגם כמה עאלק-ברווזים עם מקור שנראה מאוד לא ידידותי לילדים, שכמעט פרצתי בדילוגים. ובכלל, מה רע? יש נחל, יש ספסלים עם נוף רגוע ורעשי רקע של סדנת יוגה, יש מבנה מצועצע על אי מלאכותי בלב אגם מלאכותי לא פחות- אני מסודר. האנני לייבוביץ' שבי התעוררה מתרדמה ארוכה, והניעה אותי לצלם איזה מאה תמונות במקום. חלקן אפילו יצאו כאלה חמודות, שאני שוקל לפנות ללשכת התיירות המינכנאית ולהציע את שירותיי. והדובדבן על קרם הבוואריה? הכל חינם. שוס שלוס, מה שנקרא.

כמו כל ישראלי בוגר שתיים עשרה שנות לימוד, גם אני לא יכול להעלות על הדעת את מינכן בלי לחשוב אוטומטית כמעט על רצח הספורטאים באולימפיאדת 1972. שמתי פעמיי לאצטדיון האולימפי, מוכן לספוג חוויה מרגשת של מפעל הנצחה וכל השיט הזה. בפועל ספגתי בעיקר מי גשם, היות ו... נו, ירד המון גשם. מה גם שמפעל ההנצחה הוא פחות מפעל, ויותר סדנה או חדר עבודה. יש אנדרטה והכל, ורוב המתקנים באתר עדיין עומדים וזה מאוד מרשים, אבל פה זה פחות או יותר נגמר. חלפו ארבעים שנה והיום יש שם בעיקר משחקי כדורגל, כנסים והופעות. פחות אסתר רוט שחמורוב ויותר ליידי גאגא. אני לא חושב שיש פה מניע גזעני, כי למען האמת יש בזה היגיון כלכלי. מה גם שמי שמחפש עוולות שנעשו ליהודים בגרמניה יכול למצוא דוגמאות גרועות בהרבה מהשימוש שנעשה בפארק האולימפי. אז יצאתי מהמקום בלי יותר מדי רושם. זה שם, זה עובדתי, ותחנת הרכבת שמובילה לשם היא מהמגעילות שראיתי בחיי, ואלו חיים שכללו ביקור לתחנה המרכזית בבאר שבע. סֶה טוּ.

Do-re-mi-fa-so and so on

בימיי האחרונים בברצלונה, אותם ימים אפופי אופיום ועברות משמעת (סתם, הטיזינג הזה נעצר פה), ניסיתי להחליט מה הצעד הבא. הרגשתי שמיציתי את החלק הספרדי במסע, ואני מוכן לחומר האמיתי. להארד-קור. הבנתם? זה מצחיק, כי קר באירופה, בעיקר בארצות כמו אוסטריה. רגע, אמרתי 'אוסטריה'? שייט. בכל מקרה, כן, אחרי שבועיים בספרד נפל הפור, ווינה הוכרזה כיעד הבא בשרשרת הכיבושים הגאוגרפיים שלי. תכל'ס, רציתי שוויץ. לפני שנה הייתי שם בביקור חטוף ונפתח לי התאבון, וגם הטיסות היו ממש זולות, אבל- כי כל דרך טובה צריכה כמה חתחתים- אין הוסטלים בשוויץ. חי אלוהים שחיפשתי. בכל עיר היו כמה מלונות או פנסיונים, שעלו כמו שלושה לילות בהוסטל ספרדי ממוצע, ונראה שכל יורו-סנט שאחסוך על הטיסה יתבזבז כבר בשני הלילות הראשונים בברן או ז'נווה. אחר כך חשבתי על בריסל, אבל שוק הטיסות הזולות כה הפכפך ומשונה, שבסוף החלטתי וינה וזהו. למה לא? מתמונות וחוויות של אחרים הצטיירה אוסטריה כשעטנז משובח של שוויץ וגמרניה- הציוריות של עיירות האגמים השוויצריות, בלי הצורך להחליף את כל מיליון המטבעות שצברתי עד כה לפרנקים. אז עליתי על מטוס.

קר באוסטריה. כן, ילדים, עשו קופי פייסט לשורה הזאת ביומנֵי ההכנה למסע האירופאי שלכם, כי זאת תגלית שהרווחתי במאמץ לא מבוטל. קר-קר-קר, ועל אף שאני מחובביו האדוקים של החורף, גם לי זה נראה קצת מוגזם. מבחינתי הרי הגשמים נגמרים בפברואר, והקיץ מתחיל בערך בשבוע הראשון של מרץ. שזה סבבה והכל אם אתה עוד צופה בערוץ המזרח התיכון, אבל פה, בארץ ה-RTL? בדיוק. אז לקחתי רכבת יקרה ומיותרת לפרברי העיר, והתמקמתי בהוסטל, שהיה לאורך כל הביקור דווקא חם מדי במעלה או שתיים. אני לא יודע איך דברים כאלה קורים, אבל עובדה. בחוץ אולי ארבע מעלות צלזיוס, ובפנים כבשן מלוהט ודביק. אה, וגם קצת מצחין. אמנם במהלך השבוע נהניתי מתהלוכה מכובדת של שותפים- החל מצמד אוסטרליות שהרגישו מאוד בנוח לכבוש כל פינה בחדר וגם לתלות מהפינה הנ"ל בגדים רטובים, עבור בפיני שתקן עם תסרוקת אימו, כמה אסיאתים [הכנס כאן התנצלות על כך שאני לא מבחין בין קמבודים, תאילנדים, ויאטנמים ויפנים. אני רואה בזה שליחות. מאוד Imagine, לא?], בחור דרום אפריקאי במשקל דרום אפריקה כולה- אבל הריח לא פג. אותו הריח המשונה שהיה שם ביום כניסתי היה שם בצאתי. אבל וואטאבר, היו לנו שירותים בחדר, ורק בדיעבד התברר לי כמה חסרה לי המותרות הזאת בחודש האחרון. עוד דברים בנוגע לקור והוסטלים: קניתי כפפות באיזו ספק-חנות-ספק-באסטת-שוק, והתמורה בהתאם. קניתי אוכל לשבוע, רק כדי לגלות שאותה מערכת חימום שמשרתת את ההוסטל כולו מוזרמת, כנראה, גם למקררים וכל העגבניות היפהפיות ופלפלי המחמד שלי נרקבו. אחר כך גם זרקו לי את הלחם, אז בכלל הייתי אומלל.

הפרט המשונה, אבל גם המשמח ביותר בכל השהות בהוסטל, הוא האפשרות לצפות בטלוויזיה המקומית. במקרה של ההוסטל הווינאי, זה היה בעיקר MTV ששידר את אותם שלושה הקליפים ברצף וערוץ מקומי שהקרין את שני סרטי "הנזירות בלוז". אוקיי, מי זכר שאלה סרטים כל כך חמודים? אמנם כל דבר בדיבוב גרמני זה קצת משונה, בעיקר כשהדיבוב הנ"ל בוקע מוופי גולדברג, אבל לפחות השירים נותרו בשפה המקורית. כל שלושת הימים הראשונים זמזמתי לעצמי  Sa--alve, Regina כאחרון נערי המקהלה. היה מרנין.

אחרי כל שירי התהילה וההודיה, נעשיתי מאוד רוחני וערכי. סתם, ממש לא, אבל החלטתי לבדוק את כל עניין המוזאונים הזה, שווינה כל כך נמהרת להשוויץ בו, ואתם יודעים מה? באמת יש שם משהו כמו שלוש מאות מוזאונים. לחלקם יש שמות מאוד דומים, ולכן כל היעזרות בלונלי פלאנט הייתה די מיותרת, כי הכל נשמע אותו דבר, וממוקם מרחק פסיעה ממה שאולי התכוונת לראות במקור. אחרי סיור מתיש בשני מוזאונים לאמנות מודרנית, בהם החלטתי שאני מתעב בפנאטיות כל סוג של וידאו-ארט וכל עבודה שאנדי וורהול חתום עליה, חוויתי התגלות. Salve, Regina, כבר אמרתי? מוזאון האלברטינה, יותר צנוע מגוש בנייני התרבות והאמנות שלשכת התיירות המקומית תשמח להמליץ לך עליו, הוא המקום בו אשכרה מצאתי את עצמי מתרגש מציורים. מצאתי בו תערוכה נהדרת של אימפרסיוניזם, שהיטיבה לתאר את הגלישה שלו לתוך מיליון ז'אנרים אחרים. אבל עזבו אתכם ממינוח מקצועי, זה היה פשוט מרהיב. העין מנסה להכיל, השכל מנסה לעכל, ולפעמים הכל נראה כמו חליפת פיינטבול משומשת, אבל וואו. פשוט וואו. מתודלק בהערצה חדשה לפאול קלה (Paul Klee), הלכתי למצוא לי שטרודל. ואכן מצאתי, בכמה וכמה בתי קפה ואפילו בסניפים של שלוש רשתות-מאפיות מטורפות, שפשוט ממלאות כל רחוב ברובע המרכזי של וינה. היה נחמד, לא אכחיש, אבל גולת הכותרת של ההתנסויות שלי בתחום הקונדיטוריה הייתה הפּוּדינְגְקְרָאפְּפֶן. אוקיי, נכון, כמו הרבה מילים בגרמנית זה נשמע כמו משהו שאומרים כשהפלאפון נופל לאסלה ("אוי, פודינגקראפפן!", דמיינו את זה בזעם, והתמלאו גיל), אבל בפועל- חדווה וצהלה. זו סופגניה חמימה (קראפפן) גדושה עד סף התפקעות בפודינג וניל (פורפל. סתם, נו, אתם יודעים איזה חלק זה במילה). אין דרך אלגנטית לנגוס ביצירה הקולינרית הזאת, אבל אני ממליץ ובכל זאת. כי זה כה טעים ומשמח, ומכיל קלוריות של שלוש ארוחות. נפלא.

כל השיטוטים הנ"ל ברחבי העיר גרמו לי לחוש את עצמי מינימום תושב קבע, אז באחד הימים החלטתי לצאת מגבולות העיר המרכזית, וליצור לעצמי מסלול הליכה פסטורלי לאורך הנהר. ידעתם שלווינה יש נהר? גם אני לא. חשבתי בתחילה שהם קצת מתביישים בו, אבל אחותי העלתה תאוריה מבריקה בפשטותה: עיר אירופאית שמשוויצה בנהר זה כמו עיר ישראלית שמשוויצה במדרכות. בכל עיר יש נהר, אז למה להם לשווק דווקא את האספקט הזה כשהם יכולים, למשל, לפאר את כל חמשת מיליארד המוזאונים עם המילה 'קוּנְסְט' בכותרתם? אז לקחתי רכבת תחתית לאחד הקצוות של הקו, וניסיתי לשער את המסלול שיהיה עלי לעשות כדי לחזור לסיביליזציה. נכון כל הזמן שומעים על המהגרים באירופה, ואיך כל הערים המרכזיות מלאות בטורקים, ערבים, תאילנדים ושאר אומות מהשלבים התחתונים של מדרג הגזע? ובכן, זה לא שקר. כל השכונות מחוץ לאזורי התיירות מאוכלסות אך ורק בעולים חדשים. השפה המדוברת ברחוב היא בליל של טורקית, גרמנית וצעקות. היות ואין באזור מה לדחוף לתיירים, כל הבניינים שם מתפרקים ועצובים. לפתע מתגלה לך עיר כל כך רגילה ואפורה, עד שנראה לך שהגעת לחדרה במקום וינה. אחרי חצי שעת הליכה גם הצלחתי למצוא את הנהר, ואת שאר אחר הצהריים העברתי בהליכה נמרצת ומרעננת חזרה לעיר. הרגשתי כל כך בריא, שישר פינקתי את עצמי בנודלס ותשעה פודינגקראפפנים. אתם יודעים, כי צריך איזון בחיים.

אל ארצות החום אהובי הלך

קשה לסכם שבוע של התרחשויות, בעיקר כשלוקחים בחשבון את  מקדם הזמן שחלף. מה גם, שלראשונה לא בוער בי הדחף לתעד כל צעד ושעל, כאילו אני איזה פרויקט-צד של קופרמן הפקות (לימים בהם, אתם יודעים, הרייטינג לא ממש מעניין אותם). כך או כך, זה הולך להיות סיכום מאוד סלקטיבי של ברצלונה, בעטיים של כמה טעמים ותרוצים, את רובם אתם יכולים לפענח לבד, וחלקם פשוט לא כאלה מעניינים כדי שתרצו בכלל לקרוא אותם. ועכשיו, אחרי שכבר ממש מתחשק לדקור את העיניים בצ'ופ-סטיק מרוב טרחנות, הנה קצת מלל עבורכם. כי אכפת לי.

זה לא שמזג האוויר בוולנסיה היה מושלם. למעט יום אחד של שמש, עברה עלי שם תקופה די סגרירית. לכן, בנוסעי לברצלונה יכולתי רק לקוות לעליה קלה בטמפרטורות, פלוס רוחות במהירות מתחשבת, מהסוג שלא גורם לך לשחזר סצינות נבחרות מ'מרי פופוינס'. שמעו אותי אלֵוהי מזג האוויר, דנו ביניהם ארוכות על כוס תה, ואמרו: זין בעין. שלג, חבריה. אחו-שילינג שלג ירד בשעות ההגעה שלי לברצלונה. שפשפתי עיניים בתמיהה, מקווה שאולי ארבע שעות ברכבת נותנות בי את אותותיהן המנטאליים, אבל לא. מסילות משותקות, מכוניות תקועות, מעברי חציה חלקלקים- כל חלקיק מפנטזיות 'הניצוץ' שלי קם ונהיה, ועוד בעיר חוף מזרח תיכונית. נו. אחרי מסע לא פשוט ברחבי העיר בחיפוש אחר ההוסטל המזורגג שלי (שהרוויח את התואר הזה היות ואין להם שלט על הבניין או לידו, ולכן צריך אשכרה לחזר על הפתחים של הבניינים ברחוב ולראות אם הפעם קלעת), פגשתי את השותפה האחת שלי לחדר, וקיבלתי רשימת הוראות מהבחורה בדלפק. אמרתי בחורה? טוב, עד עכשיו אני לא לגמרי בטוח בנוגע למגדר של אותה בריה, אבל לצורך העניין נתיחס אליה בלשון נקבה. אגב כינויי גוף, זה המקום להתוודות שביני לבין עצמי, אני נוטה לפנות אלי בגוף ראשון רבים. למשל: מחר נלך לשוק או נשאר לנו רק למצוא מקום ש- וכו'. אני משער שזה עול מתבקש כשמטיילים לבד, ואני מצפה בכיליון עיניים ליום בו ממש אתחיל לפנות לעדן השני בשם, ובקול רם.

עוד באותו לילה עשתה השותפה לחדר משהו משונה. לקראת שלוש, היא ואיזה בחור נכנסו לחדר ופטפטו בינהם ארוכות. בסופו של דבר הוא חלץ את נעליו, זחל למיטה מעלי, והלך לישון. אני חושד, יקירים, שהוא לא ממש שילם על הלינה שלו במקום. למעשה, בתרחיש שבדיתי, היא אספה אותו באיזה פאב או מועדון והציעה לו להעביר את הלילה, שוכחת לקחת אותי בחשבון, ובסוף משכנת אותו בבושת פנים ואיברים אחרים במיטה הפנויה בחדר. מחמיא, אני יודע, וגם מלא קלאסה. בכל מקרה, בעשר בבוקר הוא חמק מהחדר, מנסה להשאיר מיטה מסודרת ככל האפשר. ברגעים האלה, בהם עמדו השניים ולחשו זה אל זו בקול רם מדי, באמצע הלילה ומעל מיטתי, החלטתי שאני שונא את הבת-זונה, ועל אף נסיונותיה ליזום שיחות בהמשך השהות המשותפת שלנו בחדר, הייתי רק נובח לכיוונה כל מיני מילות נימוס ומחריש. וזה למה? כי אני לא אוהב שמעירים אותי. וכי זה נראה לי די מטומטם להביא מישהו באמצע הלילה להוסטל. וגם כי היא לבשה יותר מדי טרנינגים, והרגישה בנוח לנכס לעצמה שני קולבים, אז בכלל.

עוד דברים שיש בברצלונה מלבד ריבים בניחוח גיל הנעורים: כפור. אז קניתי צעיף ומשקפי שמש (כי אמנם צונן, אבל גם שמש ארורה בכל מקום), אותם תירצתי לעצמי כדברים שבהכרח. דווקא כפפות, שנראו  כאביזר מאוד שימושי בחורף הקר ביותר שברצלונה ידעה בעשרים השנים האחרונות (מישהו הפיץ את זה בחדר המשותף בהוסטל, אין לי מושג אם זה מבוסס על מידע קונקרטי), לא הצלחתי למצוא, ולכן כפות ידיי קיבלו לוק סקסי של עור מתקלף. שזה, אגב, המראה הכי נכון לאביב-קיץ 2010, למקרה שתהיתם. מחקו את כל חולצות הפסים בכחול לבן שH&M ינסו לדחוף לכם כמו מאביסי פרות, ורשמו: מוזנח. זה ה-דבר. בכל מקרה, הפוֹך הפכתי את כל רחוב הקניות העיקרי של ברצלונה- פסאג' דה גראסיה- וכפפות לא מצאתי. כן מצאתי המון דברים ללבוש לימים הארוכים באוגוסט, בהם אתבטל ליד הבריכה ואצווה על המשרת שלי להביא לי משקה קוקוס, אבל משהו לעכשיו (איכס, איזה מינוח מאטרף זה)? יוק. יוקו. יוקו אונו וג'ון לנון, ותקופה שלמה של ישיבה במיטה. כלומר הכל, מלבד מה שבאמת רציתי. כנראה שאלוהי עדין היו בהפסקת תה. או סייסטה, שמעתי שגם זה נפוץ בספרד. עוד נפוץ בספרד: סניפים של דברים. בפסאג' דה גראסיה יש ארבעה או חמישה H&Mים (בלי תורים של מאה איש, לפחות ממה שחוויתי אישית), מנות גדושות של זארה, היכלי מנגו, ברשקה וכל רשת ספרדית אחרת. המחשבה השיווקית היא, כנראה, להתקיף את הלקוח בכמויות של בגדים, כדי שירגיש במיעוט אם הוא לא קונה משהו. זה גם משחק לטובתך, כי אם חסר משהו במידה שלך בסניף אחד, כל שעליך לעשות הוא להדרים שלושה בניינים, ושם כבר בטוח יש הכל. או שלא, ואז שוב- שלושה בניינים דרומה, עד גמר וחוזר חלילה. בסוף מוצאים את חצאית המשבצות הזאת, גם אם בהתחלה בכלל חיפשת כלוב לאוגרים.

מוכן לקלוז אפ שלי- ולנסיה

והפעם, כדי להמחיש את געגועיי לארץ הקודש, ספיישל ציוני כשר! חשוב לציין שבוולנסיה יש גם שוק ירושלים, וגם רחוב ירושלים. הם לא ממש קרובים זה לזה, אם תהיתם. תהא זו אינדיקציה עבורכם לאהבת ישראל בפרט והיהדות בכלל המפעמת בעיר כמו פולס אלקטרו מגנטי. או משהו.

ועכשיו תמונות:

חדי העין יוכלו, אולי, לשים לב לנקודה המשונה מתחת לאות R. זהו דגל פלסטין, כמובן. צולם על משאית הפצה של פירות וירקות ברחוב הראשי של ולנסיה.

 

אני חושב שזה פאב או בית קפה. היה סגור כשבאתי ולכן יוותר בגדר תעלומה.

 

אוקיי, היסטרי, לא? בהתחלה הייתי בטוח שלא קראתי את זה כמו שצריך, ואז גיליתי שכן, באמת כתוב שם 'קיבוץ'. מיותר כמעט לציין שזאת חנות לפאות ותוספות שיער, נכון? ושכל המקום מעוצב באווירת מנגה, נכון? כי חושבים התק"מ, חושבים אוטומטית על זרובבלה. משונים הספרדים האלה, באמא'שלי.

 

אין כמותו ולא יהיה. אמן ואמן.

 

ולקינוח, פיקנטריה בניחוח ארצות הברית:

 

ברגר קינג- המקום בו כדורי בייסבול בוערים משוגרים בראבק מתוך האשכים שלך. בתאבון!

אחיו ואחיותיו של התפוז

המסקנה הראשונה שלי לגבי ולנסיה היתה, "הא, ראשון". as in ראשון לציון. למעשה, כדי להבדיל בין הביטוי שמשמעותו "אין לפניו דברים אחרים" ובין הביטוי "פרבר עירוני חסר כל ייחוד ומלא ערסים", משתמשים המהדרין במינוח 'רישון' במשקל מלעילי (כמו עדן או רגע). על כן, אתקן ואציין שחשבתי "הא, רישון". אחרי ארבע ומשהו שעות של נסיעה ברכבת, שהיטלטלה כמו קליפת אגוז בים סוער, יצאתי לרציף אפור ורטוב, משם המשכתי לעוד רציף אפור ורטוב, שרק ממנו הגעתי ל... נכון, רציף אפור ורטוב. אבל במרכז ולנסיה, תודה לאל, רק רבע שעת הליכה (אפורה ורטובה) להוסטל. מוקף באנשים שאינם דוברי אנגלית, ובנוף עגמומי, שלפי מיטב זכרוני דווקא אמור להיות קרוב לים ושתוף שמש, לא יכולתי שלא לקוות שבסופו של דבר לפחות אגיע לסופר-לנד.

בערב הראשון נהניתי מארוחת ערב בהוסטל עצמו (אגב, פרס למי שיציע חלופה ראויה להוסטל בעברית, כי כבר ממש נמאס לי להקליד את המילה הזאת כמו איזה ג'ון נאש), שזו יוזמה שאני מאוד מעריך. לא כל ההוסטלים מציעים פעילויות בערבים, אבל אלה שעושים- ראויים לאות כבוד. חלקנו המכובד לא לגמרי יצורים חברותיים ונעימים לבריות, ומרגישים קצת יותר בנוח להשתלב בשיחה כשמישהו יוזם אותה עבורנו. לא אני, כמובן, כי אני כמו רשג"ד בצופים מרוב שאני סוציאלי, אבל אתם יודעים, לא כולם ככה. בכל מקרה, היתה פסטה עם חתיכות בייקון וארבעה עשר קבין גבינה מותכת, בליווי יין מהול במיץ. היה חמים וכמעט טעים, ושיחה נעימה קלחה ביני ובין ג'יימס החתיך מאוסטרליה ומייגן הקנדית הציפורית. מאוחר יותר עליתי לחדר, ושמחתי לגלות ששאר המיטות ריקות. שוב- אני רשג"ד וכל החרא הזה, אבל מי לא אוהב להעביר לילות בחדר פרטי? רק אנשים טיפשים, זה מי. וממילא כל הלהג הזה לשווא כי אחרי שש דקות של גיל, נכנסה שותפה. טם טם טאאאם.

איך זה פותרים בעיה כמו מריה? ויותר לעניין- איך זה מסבירים לעולם אישה כמו אנג'לה? ובכן, באיור, כמובן. אנג'לה באה, לטענתה, מרומניה. אני אומר 'לטענתה' כי רק הטעם המחריד שלה בטרנינגים, וניחוח כבד של קרם גוף, היוו איזושהי אינדיקציה למוצא מזרח אירופאי. כל שאר המאפיינים שלה זעקו בעיקר משוגעת-משוגעת-משוגעת. היא פנתה אלי בספרדית. הסברתי לה שאני לא מדבר ספרדית. היא המשיכה לפנות אלי בספרדית. אמרתי לה, בספרדית האפסית שלי, שאני לא מדבר ספרדית. היא המשיכה לפנות אלי אך ורק בספרדית, כשמדי פעם היא מוסיפה גם משיכת כתף אקראית. אחר מלמלה משהו סירחון הנעליים שלה (או שלי; היא הרימה נעל אחת שלי באוויר ורחרחה אותה כמו איזה כלב משטרתי, אבל זה כנראה היה לצורך הדגמה), והסבירה לי שבבוקר היא תתיז מטהר אוויר בחדר. כך אכן עשתה בבוקר, ובצהריים ולעתים גם בערב. שני מטהרי אוויר היו לה. גם שני תיקי רחצה עצומים, שתי מזוודות גדולות, אוצר בלום של בדים סינתטיים בצבע ורוד ושקית מלאת תפוזים, אותם נשנשה בחדווה תוך שהיא מסבירה לי שחברה שלה (צ'יקה, נוֹ מֱייל, היא זעקה כששאלתי אותה אם מדובר בפימייל פרינד) מגדלת אותם. או מוכרת, לא ירדתי לעומק העניין. כל מקלחת שלה נמשכה כחצי שעה, וכל התארגנות אחר המקלחת עוד ארבעים וחמש דקות. כל הפרוצדורה לוותה במוזיקת קיטש ספרדית, שאפילו לא היתה כזאת מגוונת. בטייפ העצום שלה, כמו איזו גנגסטר ראפר מהאיסט סייד, היא איימה להחריש אותי באותם שמונה שירים, שהתנגנו ברצף שוב ושוב אל תוך הלילה. אני לא יכולה להירדם בלי מוזיקה, התנצלה. אני מאחל לך שתמותי מוות איטי וכואב, חשבתי, רצוי בליווי הבי מטאל, הנהנתי והברגתי את אוזניותיי עמוק אל תוך תעלות השמיעה.

בתמונה דבר אחד בריא, ודבר אחד מסוכן. שניהם ניתנים חינם. התדעו להבדיל, ילדים?

בכלל, נראה ששינה היא קונספט מעט מיותר בעיני הוולנסאים. בעיר מתרחש בימים אלה פסטיבל Falles, בו המקומיים מתכנסים מדי סוף שבוע, יוצאים בתהלוכה רועשת ברחובות העיר ומבעירים מעין כתובות אש צבעוניות. יש גם מעין תחרות בין הרבעים והרחובות השונים בעיר, כשכל אחד מהם מיוצג בצבע וקרונות משא מקושטים. להתלוכה מצטרפים גם נגנים, ילדות לבושות בשמלות מסורתיות (חלק אפילו מגדילות לעשות ומציירות גבות מחוברות לציון הימים התמימים ונטולי הפינצטה), והמון אדם צוהל בתחפושות, רעשנים, שירים וריקודים.
החגיגות האלה נמשכות כשלושה שבועות בחודש מרץ, ושיאן ביום אחד בו, למיטב הבנתי, הם פחות או יותר מציתים את כיכר העיר ובוהים בלהבות. עד לאותו תאריך הם מתמקדים במיני-חגיגות יומיות, שכוללות ירי זיקוקין בכל יום בשתיים בצהריים. שנלך ליהנות מהזיקוקין? ודאי! אז הלכתי. במשך השעה שקודמת למופע הראווה, נדחסים אלפי אנשים ברדיוס של כיכר וחצי ומפצחים גרעינים בהנאה זה על ראשו של זה. באחת וחצי הם מתחילים לנגן מארשים ושירי עם. זה די מצחיק, למען האמת; בוגרים וילדים כאחד מצטרפים לשירה רמה על מטאדורים ויופיה של ולנסיה (או שאולי זה היה משהו על גלידה ואיקאה. כפי שהבנתם, ספרדית היא לא שפת אמי), כמו קבלת שבת בגן רבקה. אחרי שכולם מסיימים לשיר ולרקוד, סדרה של התפוצצויות מתחילה בלב הכיכר. קשה קצת לראות את הזיקוקין, בכל זאת זה אמצע היום והשמיים בהירים לגמרי, אבל זה לא עוצר את השמחה המקומית. אחרי שסיימו לירות את המגוון הרגיל של נפצים צבעוניים, מגיעה גולת הכותרת- כארבעים מטענים זורחים באור מעוור, וממריאים לגובה נמוך בתרועה כה רמה, עד שבאמת יש חשש לעור התוף של מי שעומדים קרוב מדי. כמוני, למשל. כמה רמה התרועה הזו, תשאלו, ואענה: מה? לא שמעתי אתכם. אשכרה נאלצתי לכסות את האזניים כמו קשיש בערב יום העצמאות, כי זה פשוט היה חזק מדי.
אחרי הספקטקל, אצים רצים להם כל ילדי העיר להריע למשגרי הרקטות (זיקוקאים? זקקנים? עוד מושג שיש לתת עליו את הדעת) כאילו היינו בקלטת תעמולה של החמאס. אבל שוב, גם מי, שכמוני עשה לעצמו קריירה מלעמוד בצד ולהגיד כמה הכל מעאפן, לא יכול שלא להידבק בשמחה. זה פשוט כיף. רעש ופיצוצים מבוקרים ואורות צבעוניים ומבוגרים רוקדים ברחובות, הכל נחמד. האירוע הוא כמו עדלידא כפול ל"ג בעומר, וכל זה רק הכנה לחג עצמו. תארו לעצמכם את הטירוף של אותו יום! אני רואה שורה של כבאיוֹת ומחלקות שלמות נערכות בבתי חולים. דווקא כיף. חשוב לציין שבגלל האופי הרועש של הפסטיבל, נפצים הם ממש עניין של שגרה, ובכל ערב זכינו ליהנות ממופע פרטי של ילדי השכנים מטילים אחד על השני קפצונים במשך שלוש שעות. ילדים זה שמחה, בעיקר כשהם עשויים להוציא אחד לשני איזו עין.

ספרדי כפול

הרושם הראשוני שלי ממדריד הוא שהיא עיר מאוד יקרה. זה רושם שהתקבל אמנם בנמל התעופה של פורטו, אבל אני דבק בו על כל פנים. הזמנתי טיסה בRyanair, חברת תעופה שמתמחה בטיסות פנים יבשתיות במחירים אטרקטיבים, א-לה EasyJet וחברותיה. מכיוון שאני יהיר ומהיר, שכחתי לעשות צ'ק-אין אונליין לתיק שלי, וכך גם שילמתי מחיר מלא על הכרטיס, גם הוספתי עשרה יורו על טיפול בתיק וגם ארבעים יורו נוספים על צ'ק-אין מאוחר בשדה עצמו. בסופו של דבר היה משתלם הרבה יותר לחזור לליסבון ולנסוע משם ברכבת של שמונה שעות, אבל אם הייתי ידוע בתור אחד שעושה רק דברים משתלמים, הייתי מתכנן טיול צנוע יותר. פתח-תקווה רבתי או משהו. על כל פנים, יהא זה לקח עבורכם, קטנטנים: הקפידו לקרוא את כל ההוראות באינטרנט, אחרת תשלמו מאתיים ומשהו שקלים על קליק אחד ששכחתם לעשות.
הרושם הראשוני האמיתי שלי ממדריד היה ששדה התעופה שלה לא ממוקם היטב. כלומר, יש מצב שנחתּי בשדה התעופה של בוקרשט, אבל ארבעים ותשעת קווי המטרו שלקחתי הובילו אותי ל-Sol, כיכר מרכזית בעיר. הפזמון נראה לי קצת מוכר; ארכיטקטורה מרשימה, מזג אוויר חורפי, שפה שנשמעת מאוד מצחיקה כשאני מנסה להגות אותה במבטא מקומי. כבר הייתי פה, לא? ובדיוק כשהתחלתי להרהר את אותם הרהורים מוכרים מעדוֹת "יפה פה, אבל אני יותר בודד ממצורע בספריה בבת-ים", הגיעה לי הפתעה בצורת שותף פטפטני לחדר. הכירו את האנְס (כן, אנחנו בספיישל ניקוד היום): אמריקאי ארך שיער, מעשן כקטר, וגבוה כעץ אדר. כל פסיעה שלו שווה ת"ק פרסאות לערך, אבל כל התכונות הפיזיות המגונות האלה- והריח בראשן, כי או מיי גאד, כמה הסריח אצלנו בחדר- לא מאפילות על מהממותו הכללית של הבחור. הוא למד עברית, יוונית ולטינית בקולג' לפני שהחליט לפרוש מעולם האקדמיה ולתור את העולם. הוא חובב פילוסופיה אנטי-מערבית, הספרדית שלו לא רעה בכלל והוא מקושר במדריד יותר מדף בית ממוצע. הוא כל מה שהייתי רוצה להיות, ועוד. רק לא, כי בכל זאת הוא מתלבש זוועה, אבל העיקרון תופס.
 
דיברנו קלות על ההבדלים בין ישראל לוויסקונסין. למעשה, כל ניסיון שלנו למצוא קווי דמיון בין השתיים מסתכם בהבנה שלמעשה, אין ביניהן קווי דמיון. אבל ניחא, הוא כזה איש שיחה מוצלח, שאפשר להתגבר גם על כאלה מכשולים בנאליים. הו, אגב מכשולים, זה המקום לציין עד כמה משונה היה ההוסטל שלנו. מסתבר שההגדרה ל- 'הוסטל' היא מאוד גמישה כי תכל'ס חיינו בדירה של מישהו. אנשים הסתובבו בו ללא הפסקה בחלוקים, היה חדר שירותים אחד לכל האורחים ואחד נוסף ל... אני רוצה להגיד 'אורחים אחרים', אבל זה רק מטעמי נימוס. האנשים האלה גרו שם, בחיי. זה הבית שלהם. אולי הם שוכרים אותו ממישהו, אבל זה מעון הקבע שלהם ללא עוררין. ביזאר לגמרי. חדרי האורחים מוקמו בקצה של מסדרון, עם תנור שלא הפסיק לעבוד, ואחד השפריצרים הארורים האלה, שמתיזים מטהר אוויר כל מספר קצוב של דקות. לכל המקום היתה אווירה של בית אבות, עם האוכלוסיה בילט-אין. וכבר אמרתי שאנשים גרו שם? כאילו, אשכרה גרו. זה כל כך משונה. כל מה שחסר הוא ספרדיה מבוגרת שתבוא לאסוף לנו את הבגדים הרטובים מהרצפה ותבקש מאיתנו לעשות קניות בדרך חזרה מבית הספר. הכל אודות אמא, גרסת הריאליטי.

anyway, האנס. יש לו שלושה חברים משונים שישנים תחת כיפת השמיים בכל מיני כיכרות ברחבי העיר. ביום הם מעשנים, בלילה הם מעשנים עוד קצת ונרדמים. שלושתם נראים כמו ילדים שגדלו בלהקת זאבים, ורק דיוס מיו יודע מאיפה להם הממון לכל החשיש שהם צורכים בהפגנתיות מול תחנת המשטרה. אבל זה חלק מהקסם האירופאי, לא? הקלות הבלתי נסבלת של אי-הקיום. ברביעי בערב נגררתי אחריו ואחרי הגרסה שלו ל"וזרח השמש" למועדון בלוז ברחוב סמוך להוסטל. להלן חוות דעתי על מוזיקת בלוז: בוז. סתם, אבל איזה קאץ' פרייז מעולה זה. ישבתי, מאזין לחלקים בשיחות הסופר-מהירות שלהם באנגלית (מסתבר שהאוזן שלי לא מתרגלת לזה בקלות), ריחמתי על עצמי כמו תמיד, ופתאום- תפנית נוספת. אחד החברים של האנס, בחור סימפטי מלִידְס, ניסה כל הערב להשתחל למכנסיה של אוסטרלית חביבה בשם קט. לקראת הבירה הרביעית, ואחרי שעזבנו את מועדון הבלוז לטובת מסעדת טאפאס-ללא-טאפאס, הוא גם היה די קרוב להשגת המטרה. אתם בוודאי מכירים את הטיפוס של קט: סיפור חיים מסריח, משפחה לא לגמרי מתפקדת, דימוי גוף מעוות ונטיה להסתבך בצרות מזן ה"שיכורה ומנוצלת" שכולנו אוהבים. באחד מפרצי הווידויים המבוסמים שלה (בתחנה השלישית של הערב- מועדון דוחה עם רקדנים חצי עירומים בכובעי בוקרים, ואווירה מוזיקלית של קלאב טורקי ב-2004), היא שאלה אותי למה אני לא מנסה להתחיל איתה. הסברתי לה את המצב בעדינות, ונעשינו חברים טובים מאותה נקודה. זאת אומרת, חברים טובים במידת האפשר, כי כנראה לא אראה אותה יותר בחיים, אבל זו דרכו של עולם. לקראת חמש בבוקר, אחרי שרוב החבורה התפזרה, ליווינו אותה להוסטל שלה, והבחורה פשוט מעדה על איזו אבן והשתטחה על המדרכה, עם הראש ישר לתוך הבלטות. מקסים.
 
בקיצור, עזבו אתכם מצרות של אחרים. אלפי דומות-קט מסתובבות ברגעים אלה ברחבי העולם, מועדות או מקיאות על בחורים שבוחנים אותן באור חדש ולא מחמיא. למחרת הן קמות ולא מבינות איך זה שוב קרה להן. וואטאבר, העיקר שדיברתי עם אנשים. והם היו נחמדים. ואני הייתי נחמד אליהם בחזרה. דברים כאלה לא קורים כל יום, חביבים, בואו ניקח דקה להעריך את זה. אמנם כל הבגדים שלי מריחים כמו הבוקר שאחרי ל"ג בעומר, וישנתי מעט מדי, אבל דיברתי. עם זרים. וזה היה נחמד. ברכו את שם ה' המבורך, והודו למדריד כי טוב.

***

כיוון שאי אפשר היה להשיג חדר נורמלי ליום שישי במדריד (שעה וחצי של חיטוט באינטרנט העלתה את האופציות הבאות: לשכור חדר במלון אמיתי, מה שנשמע מפתה עד שמבינים שזה בא על חשבון קניות עתידיות או להצטרף לחבורת הזבל ולהצטנף באיזו פלאזה עד שבת בבוקר), החלטתי להקדים את ההגעה שלי לוולנסיה. אני לא יודע אם יש שם אשכרה משהו לעשות, אבל תפוזים אני אוהב, אז המחשבות שלי נוטות להיות קצת חיוביות בנושא. אדיוס, אמיגוס. 

(הערה: אין תמונות ממדריד כי מזג האוויר לאורך כל שהותי שם היה כה מחורבן, עד שאזל לי כל החשק לצלם משהו. את המעט שיש אעלה לפייסבוק או אגנוז לטובתו הכללית של ז'אנר הצילום התיירותי)

מוכן לקלוז אפ שלי- פורטו

חשיפה ארוכה זה משהו. אבל שימו לב לחלקלקות של המרצפות. עכשיו דמיינו את עצמכם עם תיק של 20 קילו על הגב ונעליים שלא בדיוק מותאמות להליכה. עכשיו תיפלו על התחת. בדיוק.

שעון בן חיל זה ממוקם בכיכר המרכזית של פורטו, ממש מול בנין העיריה (גם הוא מרשים בדרכו, אבל עשוי שיש אפור ולא אטרקטיבי אז ויתרתי). המצלמה שלי די מחורבנת בשוטים רחבים, אז קצת קשה לראות פה כמה הוא עצום וכמה מפורט הפיסול עליו. הוסטל הפלאים שלי מוקם שניה וחצי משם, ומומלץ בחום לא רק בשל כך.

הנהר בלילה, כולל טיפות אותנטיות של גשם, כדי שתעריכו את המאמץ שהשקעתי בצילום. חיכיתי ללילה בכוונה כדי לתפוס את התאורה, וגם כי הימרתי שמזג האוויר ירגע עד אז. כמובן שטעיתי, והמכנסיים שלי נרטבו עד לקו הברכיים בערך. היה קסום.

בהתחלה חשבתי שזה מחסן, אבל מסתבר שזו חנות, שפשוט לא מאמינה במדפים. ואפשר להבין אותה. כמו שכל טינאייג'ר יודע- רצפה היא מקום אידאלי לשמור בו דברים.

ד"ש ממדריד, נתראה בקרוב.

כמו יין טוב

שלושה ימים הם פרק זמן די קצר, בעיקר כשבוחנים אותם אל מול הנצח האינסופי של המרחב והזמן. אבל בואו נפשט את זה קלות: שלושה ימים זה פרק זמן הגיוני לגמרי לגבש את דעתך על מקום מסוים. לא נראה לי שיש ערים, שצריך לחיות בהן שבוע או שבועיים בשביל להבין אם אי פעם תוכל לחבב אותן. בדיוק בגלל זה החלטתי שליסבון היתה מקסימה בדרכה, אבל יאללה ביי. מה גם שתוכניותיי הנפתלות כללו מיצוי של פורטוגל עד סוף פברואר, אז בעצם לא היתה סיבה להישאר מעבר לימים ששריינתי לי בהוסטל. טרי-לי-לי קפצתי על רכבת (ובאומרי טרי-לי-לי אני מתכוון, כמובן, לעשרים דקות מאבק מיוזעות של סחיבת התיק המפלצתי שלי לתחנת הרכבת, מה שעלה לי בגב תפוס לשארית היום) לפורטו. מהי פורטו, תשאלו, ואענה: בירת המחוז הצפוני של פורטוגל, כאילו דה. 
כיוון שאני בבון לבנטיני דוחה, התמקמתי אקראית באחד מקרונות הרכבת. אחרי שעתיים של נסיעה, הסתבר שאני יושב למישהו במקום, ושהמילים והמספרים על הכרטיס, אלה שאת משמעותם לא טרחתי לברר מטעמי "פורטוגזית זה לחלשים", ציינו למעשה את המושב שלי. הפלא ופלא, זה היה באותו קרון, כך שמבוכה גדולה מדי לא היתה פה, אבל עדיין לא נעים. מה גם שאיך תסביר למי שאינו דובר אנגלית, שאתה מאוד מצטער, אבל מה זה כבר משנה איפה תשב בנסיעה, כל עוד תשב? אך זה היגיון שתופס בעיקר בישראל, ואין לדעת איך יגיבו לו האירופאים, אז שתקתי.
 
לעיר עצמה הגעתי אחר הצהריים, מה שמתברר כמוטיב חוזר בטיול עד כה, וגם כטעות. הגעה אחה"צ פירושה להפסיד חצי יום הסתובבות, ולהרוויח בעיקר עייפות רבתי מכל ההיטלטלויות בדרכים. ההוסטל שלי- Rivoli Cinema Hostel- חתיכי ומפנק. החדרים מעוצבים בהשראת סרטים של במאים מפורסמים, והמסדרונות מעוטרים בכרזות קולנוע. אני ישן בחדר "על העיוורון", והוא אכן כולו לבן, בדיוק כמו בספר (את הסרט לא ראיתי, שמעתי שהוא די מחורבן). את החדר אני חולק עם בחור בשם חזוס, שזה היסטרי מסיבות רבות ומגוונות. אחת מהן היא ההגייה המקומית של השם הזה, שהופכת אותו ל-"היי, סוס!", ואחרת היא העובדה שאוטומטית עולה לי לראש החבר העוללי של מדונה (http://models.com/models/jesus-luz), ותאמינו לי, זה לא דומה.
עוד בהוסטל: חבורה בריטית. הבריטים הם... נו, בריטים. הם שאלו אותי אם אני יודע קרב מגע או אם יריתי בעוזי, כאילו אין שאלות פחות מקוריות בעולם. תחביביהם הנוספים כוללים לא לקרוא זה לזה בשמותיהם האמיתיים, שיחות אינסופיות על מנועים ומכוניות תוצרת-בית וְ I shit you not- קישוט חולצות. משונה. אבל היי, שיני סוס שמקבלים במתנה וכו', נכון? זאת אומרת, אם הם מספיק חביבים על מנת ליזום שיחות, מי אני שאתעלם? בדיוק. אני חוזה שככה, עד הפרט האחרון, תראינה כל הקבוצות הבריטיות שאפגוש במסעי.
 
הכל פה גשום אז אין יותר מדי הזדמנויות לצילום הולם. בליסבון קניתי מטריה, שכנראה עשויה מטישו תפור לקיסמי שיניים, מה שיכול אולי להסביר למה אחרי רבע שעה של הסתובבות בפורטו היא הושלכה לפח. בשיטוטיי הרגליים מצאתי בית קפה מעולה, עם דלפק ארוך מחופה מתכת, שכוסות קפה וכרטיסי אשראי מחליקים עליו כמו שולחן עצום של אייר-הוקי (http://www.candystand.com/play/air-hockey-extreme). טעמתי שם קינוח מקומי, שאת שמו אני לא יכול לבטא ואת תכולתו אני לא יכול להגדיר, אבל הוא היה ממש טעים, וכל העסק עלה אולי יורו וחצי. טיפ של אלופים: כל פורטוגל שופעת בתי קפה לוכסן מאפיות לוכסן סנדוויצ'יות, המכונים Snack Bar. מקובל להזמין שם קפה וארוחה קטנה או גדולה (יש כאלה שממש מגישים ארוחות מלאות לשולחנות עם מלצרים וכל כללי הטקס), והמחירים שם תמיד מגוחכים; תוסיפו שתיה ותשלמו אולי שישה יורו. הכי אודטה.
אם אתם בעניין של טייק אווי, כדאי, ובכן, שתיחנקו עם זה. המקומיים כנראה לא חסידים גדולים של שתיה תוך הליכה או נסיעה. אם חשקה נפשכם במשקה זריז, שתו אותו על הדלפק ואוצו לדרככם, אבל לקחת? כוס קפה? לדרך?! חילול הקודש. רוב המקומות בכלל לא מחזיקים כוסות נייר או פלסטיק, מה שהופך כל אירוע של "אולי בא לי קפה" לחווית "אולי אמצא לי מקום לשבת, רצוי גם שיבינו מה אני אומר ויפסיקו להסתכל עלי עקום כשאני מבקש גם חלב". אבל השמועה מספרת שבבספרד יש סטארבקס, אז לא הכל עגום.

מוכן לקלוז אפ שלי- ליסבון

 

תאטרו עדן! כמה סמלי! כמה הגיוני ומתקבל על הדעת, ואפילו כמעט מצופה, בעיקר כשלוקחים בחשבון שתמונה זו צולמה במצלמה החדשה, ולכן הפילטר הראשון שהיה לרשותי היה מסך של דמעות. בפועל, תאטרון זה לא פעיל כבר שנים. אני חושב שיש שם בעיקר חנויות מזכרות ואולי איזו דירה וחצי. אבל היי, לגור בתאטרו עדן? לגיטימי.

אחרי לילה ומשהו בהוסטל, הבנתי שאני לא רוצה להיות חבר של אף אחד שם. נראה שהם די נענו לבקשה שלי, כי כולם, מלבד צרפתי פטפטן אחד עשו את מיטב המאמצים להעמיד פנים שאני לא קיים. זה בסדר, המאמץ היה הדדי, וכך מצאתי את עצמי סוקר את חיי הלילה העשירים של אלטה ליסובאה. כיוון שבליסבון אין באמת חיי לילה, השעה בקושי שמונה בערב, וכבר בשדרות הרעד עובר גובר, בחצרות הפחד נובר צובר. שומם כמו ריאת ברזל, באמא'שלי. אבל הריק הזה דווקא מצא חן בעיניי. התאורה של המבנים והאנדרטאות מאוד מחמיאה, ועל אף שמעולם לא הייתי בפריז, ככה נוח לי לדמיין אותה; אלגנטית, מוארת היטב, לא בהכרח הומה תיירים ובעלי בתי קפה שרק מחכים שתלך.

עוד מאותו דבר. היה מוזיאון שחמק ממני כל היום, והחלטתי להערים עליו למצוא אותו בערב. מיותר לציין שלא הצלחתי למצוא דבר, מלבד נוף יפה לשעת ערב מאוחרת (אני כל כך פיוטי, שזה אין לתאר). מה שלא רואים פה, זה שעמדת הצילום המאולתרת הזאת עלתה לי בטיפוס ברחוב כה פתלתל, שעד היום התחת שלי לא נרגע מזה. וסליחה שנאלצתם לקרוא את השורה הזאת, אבל סה לה וי. או, בפורטוגזית: סה לה וי. אין לי מושג, לא הפנמתי אפילו חצי מילה בשפה הזאת.

ליסבון בנויה על גבעות שנמזגות בעדינות אל הים. אמנם בחלק ששהיתי בו לא היה חוף פרופר, אלא יותר רמפות בטון מוגבהות ולא קיציות במיוחד, אבל הים נוכח גם נוכח, ולו רק בזכות ריח הדגים המלוחים שאי אפשר להתעלם ממנו ברחובות. לקראת סוף היום האחרון שלי עליתי לאחת מנקודות התצפית בעיר, שלידה גם קו חשמלית קטנטון, שאמור להראות לך בנסיעה את נופיה של ליסבון, כל הדרך עד לרחובות למטה. בפועל, זה לוקח אולי חצי דקה, שבה רואים בעיקר שכונות עוני וחומות לבנים. שזה גם נחמד, במין הארלם שיק שכזה, אבל לא מצטלם טוב.

את התמונה צילמתי מהמצפה, בנסיוני לעמוד על ההבדלים בין התוכניות השונות של המצלמה (תמונה זו, למשל, אמורה לשמש שוטים רחבים. בפועל זה יצא בדיוק כמו כל השוטים האחרים. אני מרגיש מרומה).

 

ולקינוח, קומפוט נעליים. את הזוג ההיסטרי הזה (לחתונתי הממשמשת, בלי ספק) צדתי במוזיאון הבגדים הלאומי. אמנם לקח לי שעתיים וחצי להגיע, ובמקום עצמו אין יותר מה לעשות מאשר סיבוב נדיב של עשרים דקות, אבל היי, היו לי נסיעות חינם אז המערכת מה-זה נדפקה. המוזיאון הזה נמצא באיזה פרבר דוחה של ליסבון, בו כולם מסתובבים עם פרצופים חמוצים וטרנינג. היה די מזעזע, ובמהלך המסע חזרתי על עקבותי אולי שש פעמים. מרקו פולו או מה?  anyway, צילמתי בגדים רבים, מהם אני מקווה לקבל קצת השראה לשנה א' בשנקר (המוטיב: פחחחחח עם נגיעות נצנצים), והנעליים האלה פשוט עשו לי כאלה עיניים, שפיתלתי את עצמי בתנוחות ספק בלרינה ספק אנקונדה בשביל לצלם אותן כמו שצריך, ועוד בלי פלאש. חבל שלא רואים כמה הן זהובות (לי זה הזכיר ניירות עטיפה של ממתקים), אבל זו כבר באמת לא אשמתי.

תמונות קצרות

מיקום: ליסבון, רח' Rua de-שקר כלשהו על שם איזה פטרון מקומי.


שלום אירופה. מה שלומך? יופי, כן, ומה עם הילדים? אחלה. באמת, טוב לשמוע. נכון, כבר שנה וחצי לא התראינו, אבל תאמיני לי שאצלי הכל יחסית אותו דבר, ואצלך? נו, מאז היורו לא קרה לך שום דבר מרעיש. כנראה שככה זה כשרצח עם נעשה לא אופנתי, קשה למצוא תחביבים חדשים. אז תרשי לי להניח שהכל כשורה ונתחיל בתוכנית.
אך אתמול אחר הצהריים נחת מטוסי האצילי בליסבון. אחרי טיסת העינויים מישראל לאיסטנבול, אותה חלקתי עם קבוצת תיירים מרוקאים (לשישה מתוכם קראו מוריס, איי קיד יו נוט), ונשלל ממני המושב שלי אחרי שאיזה כונפה החליטה שבעצם דווקא בא לה חלון ואם לא אכפת לי אז היא תשמח לקחת לי את המקום. אז היא לקחה לי את המקום, ואני זכיתי לשבת שעה וחצי כשהתחת של החבר הדוחה שלה מאיים לספח אותי אליו ריבונית, בשעה שהנ"ל עסוק ב...להרגיע אותה. אה-הא. כי טיסה זה מלחיץ מאוד. אני לא רוצה לרמוז שהייתי עד לאירועים פורנוגרפיים, חלילה. הבה לא נשכח את מקרה הראל נוף, אבל אני לא אהיה לגמרי מופתע לגלות אותם בעוד עשרה חודשים רבים מי יקום להחליף את החיתול של אל-עלי הקטן. זהו, סך הכל היה עונג. בטיסת ההמשך לליסבון כבר קיבלתי את מושב החלון, יחד עם שני הכיסאות הצמודים אליו. אמנם הייתי פחות או יותר על השירותים, אבל היי, אין דרך טובה מזו להכיר את נוסעי הטיסה שלך. לה-לה-לה חלפו חמש שעות, והנה אנחנו פה.


ההוסטל דווקא מגניב לגמרי. יש אווירת "עשה מה שבא לך, מצידי תמות" בכל מקום, והיות וכולם ממילא מטיילים בקבוצות, אני אפילו לא מדמיין את עצמי פותח בשיחה נורמלית עם מישהו פה. אתמול בערב גיליתי שאיתי בחדר ישנות גם שתי בנות ואפילו הלכתי להתריע לפקידת הקבלה, אבל היא רק צחקקה ואמרה משהו שהוא כנראה המקבילה הפורטוגזית ל-"דה... פוריטן מטונף שכמוך". אז בכיף. הבנות מטיילות עם ידיד שלישי (גיי על בטוח. יש לנו פרקטיקלי את אותה המלתחה והן מרגישות מאוד בנוח להתלבש מולו), ובינתיים החלפתי חלקי שיחה עם אחת מהן, ששמחה לחלוק מידע על הטיול שהם עשו עד כה. היום הם עזבו וכנראה אזכה לשותפים חדשים. כולי תקווה שהפעם אאזור את האומץ ואגיד משהו מעט יותר מורכב מ-"רילי? וונדרפול", כי אני שומע את המורה שלי לאנגלית מתהפכת בקברה, ממלמת "אני לימדתי אותו מילים עם ארבע הברות, לעזאזל. איפה ג'יימס ג'ויס ואיפה התייר הפרובינציאלי הזה?".


יצאתי לטיולון קצר אמש, אבל התחיל לרדת גשם, וזה רק העצים את הבדידות האקוטית שאני שרוי בה, ואם אנחנו לא רוצים להטריח את פועלי הנמל של העיר, כדאי לצמצם את אחוז המתאבדים בקפיצה. מסתבר, אגב, שמזג האוויר פה גומע את המעבר מקיץ לסתיו ומסתיו לחורף במשהו כמו שש-עשרה דקות. לקראת שלוש אחר הצהריים מתחיל להתקרר פה, ובארבע כבר אין כמעט שמש. שזה משונה, היות וגם שקיעה אין פה. ואנחנו מדברים על עיר שפאקינג צמודה לים. אולי זה טבע הדברים פה, לא יודע, גם החיבורים שלהם לחשמל משונים. נאלצתי לקנות היום כבל חדש למחשב, כי השקעים פה נראים כמו הסימונים האלה, שחייזרים משאירים בשדות תירס אמריקאים.


דברים ששווה לעשות: ליסבואה קארד. זה כרטיס חכם וממזרי, שמקנה נסיעה חינם באמצעי התחבורה, פלוס כניסה לכל מיני מוזיאונים בעיר. הייתי מנצל אותו היום בחדווה אלמלא התעסקתי בקדחתנות באובדן המצלמה שלי. כן-כן, האבחונים מכיתה ג' הוכיחו את עצמם שוב: אני מחונן. התיישבתי באיזו תחנת אוטובוס, הנחתי את המצלמה לידי ובחנתי לעומק את המפה כדי למצוא בה מוזיאון שרציתי לבקר בו. שעתיים אחר כך, עדיין לא גיליתי איפה המוזיאון אבל כן גיליתי לב אחד שבור ומצלמה אחת פחות. עשיתי סיבוב זריז באתרים שביקרתי בהם בבוקר, אפילו חזרתי לתחנת האוטובוס, אבל כפי שאומרים פה: נאדה.


דמעות, מוות, תסכול, הרהורי כפירה ומחשבות על חזרה הביתה בראש שפל- הכל עבר עלי. אפילו התקשרתי לאמא ושחזרתי סצינות נבחרות מסיוטי הילדות שלי. בסוף, אחרי שהבנתי שאני די תקוע פה, ולפחות עכשיו יש לי מטרה- יצאתי מההוסטל והלכתי לקנות מצלמה חדשה. איי כריסן איט יונה, כי זה דגם של חברת קסיו, מה שהזכיר לי ישר את קסיוס הזה, כי ככה הראש שלי עובד. היי, עכשיו נזכרתי שבטלנובלה בע"מ טלי שרון ציטטה את השיר הזה לעפר שכטר. אני ודרור נובלמן נעשים לאחד.
אחר כך כבר תפס אותי מצב רוח טוב יותר, וחרשתי את רחובות העיר כמו איכר על ספידים. מסקנות עיקריות: יפה פה, אבל מה הסיפור עם העלטה באמצע אחר הצהריים? ספרדים, לכו תבינו.




אותות של כבוד:


המחצב הנפוץ בעיר: אנשים מפוקפים שעומדים במקומות מתוירים ומציעים לך חשיש. אחד אפילו הציע לי קוק, ולמה? כי אני מיוחד. זה למה. מקום שני: הומלסים משעשעים וריח של דגים.


אטרקציה ששווה לחזור אליה: הבחור שיושב בפינת הרחוב ומנגן באקורדיון. השוס האמיתי טמון בקופת המטבעות שלו, שמוחזקת בפיו של הכלב הצמוד לו. אני חוזר- איש עם כלב, וקופה בפה של הכלב! היסטרי.


כיכר המדינה: יש איזה מיליון כיכרות, כולן נראות אותו דבר. הניסיון לעמוד על ההבדלים ביניהן מתמצה, אולי, בחנויות שמקיפות אותן. תחנות מטרו, אוטובוסים וחשמליות יש בכולן, וגם פסלים של קדושים מקומיים לא חסר.


הנוף הכי יפה: שלט עצום שמבשר על בואה של פראדה לאחד הרחובות הראשיים. סתם, אני לא כזה חומרני כלומר ברור שאני כן כזה חומרני, אבל גם עני אידך. תכל'ס, הנוף הכי יפה שראיתי פה עד כה הוא של חוף הים בבוקר. היה קסום, עצוב ומאוד מרשים. זה לא חוף חולי טיפוסי של כיף וביקיני, אלא יותר מעגן סירות עצום, מוגבה מפני הים בבטון. מאוד עירוני ונוקשה, אבל יוצר משטח יפהפה של הליכה והתבוננות פנימית או משהו. הלוואי והייתי עמוק.