גרמניה מאניה- חלק צווי- What good is sitting alone in your room?

יש מלכוד לא קטן בכתיבה על ברלין. מצד אחד ניצבים האספקטים ההיסטוריים וההקשרים התרבותיים. קל מאוד להפוך את עצמך לדארווין של האוריינט, ולהעמיד פנים שאתה חוקר את ההתפתחות הסוציאלית של עיר. אבל בתכל'ס, ברלין צעירה ממך בשנתיים ובואו לא ניכנס לסוגיות גיל- גם ככה קשה לי עם זה שיון תומרקין מפורסם ואני לא. הצד השני של אותו מלכוד הוא האלמנט הדומיננטי של המגניבות. החיים שלי פחות או יותר מתנהלים על הציר המוגבל של "מספיק מגניב- לא מספיק מגניב", וברלין, לפחות לפי התפיסה התל אביבית הנוכחית, היא המקום הכי נכון ומגניב כרגע. אני מאוד משתדל שלא ליפול במלכוד הנ"ל, אם כי יש לי תחושה שנפלתי עוד לפני שכתבתי את המילה הראשונה.

את לילותיי הראשונים בעיר העברתי בהוסטל לוכסן מלון לאנשי עסקים ופילגשותיהם, הממוקם מרחק ציפי שביט וחצי מהתחנה המרכזית של ברלין. אגב, אותה תחנה היא בן כלאיים אדיר מימדים של זכוכית, מתכת ותרועת קטרים. מקום מאוד מרשים ודי מלחיץ בתכולה האנושית בו, שמתנהל ללא הפסקה ולפי מיטב המסורת הגרמנית, גורם לך להרגיש קטן ולא חשוב. כבר היו לי שותפים משונים בחדרים קודמים, חלקם הוזכרו (ואוירו) כאן, אבל נראה לי שבברלין נשבר שיא חדש: משפחה. חלקתי חדר פצפון של שתי מיטות קומותיים עם אמא ושני ילדים, שבאו להעביר יחדיו את סופ"ש הפסחא. ואני שואל רטרואקטיבית את הנהלת המקום: מה דה פאק? לא יכולתם למצוא לי שידוך קצת פחות משונה? אני יודע שתסביכי האם שלי מגוונים, אבל זה כבר ממש על גבול הלעג לרש. לשים טייל בודד בחדר עם משפחה זה כמו לזרוק טלה קטן לכלוב הנמרים בספארי ולתהות למה הבונדינג שלהם לא מצליח. בכל מקרה, הם היו חביבים עד כמה שאפשר- הבן הצעיר איחל לי לילה טוב ובוקר טוב באנגלית, הבת נופפה לי לשלום כשחלפתי על פניהם ברחוב, והאמא הגדילה לעשות, והשאירה לי את שם המשתמש והססמא שלהם לשירות הWi-Fi המקומי, כך שאפילו זכיתי לחמש עשרה דקות גלישה על חשבונם. לא שזה יורד מכספי השילומים, חלילה, אבל הכוונה היתה טובה.

הלכתי קצת באזור העיר המרכזית של ברלין (Mitte), וכבר החזקתי מעצמי כזה מומחה לענייני הכל אחרי יום וחצי בעיר, שכבר התקשיתי לדמיין איך יראו השבועיים שעוד נותרו לי. הו, היבריס, מאהב חמקמק ומרושע שכמוך, תמיד יודע להפתיע. כדי להשלים את תדמית התייר שלי, הצטרפתי לאחד מסיורי החינם בעיר, שזה קצת פחות מגניב מקורדרוי וקרוקס (והולך נהדר עם חולצת ההארד רוק קפה שלי), אבל בחיי שאני שמח על הבחירה הזאת. המדריך שלי היה היסטרי, הולך ומלהג במבטאו האירי על נפלאותיה של איימי אדמס, מספר בהתרגשות על ליל נפילת החומה, ובאופן אמין להפליא, נראה די מסופק מכל הסיטואציה. לא יודע מה אתכם, אבל לי תמיד היתה תחושה, שמדריכים בפרט ואנשים שבאים במגע יום-יומי עם תיירים בכלל, הם אנשים ממורמרים ומרוטי עצבים שמדברים ברובוטיות, ורק מחכים לרגע שיוכלו לעשות חיקויים של המבטאים הזרים בפני החברים המקומיים שלהם. איך שלא יהיה, עברו עלי ארבע וחצי שעות אינפורמטיביות ומעניינות, ואפילו גיליתי איפה נמצא סניף ארומה ברלין, שעל קיומו ידעתי, אבל את החיפושים אחריו החלטתי לדחות לרבע לאף פעם לא, כי באמת שלא צריך להיסחף.

גרמניה מאניה- חלק איינס: סבלות היהודים במינכן

יש כאלה שלא יופתעו מפרק הזמן הלא מבוטל שעבר מאז העדכון הקודם. לאלה שדווקא כן, אני מוכן לתרץ במקבילה המשונה שלי לפגרת חגים. לא שזה לגמרי מדויק, אבל היי, לא היה פשוט ביציאת מצרים, נכון? אז תנו לי ליהנות מהספק, וכמאמר להקת המופת, הדיאמונד'Z- בוא נזרום. (אגב דיאמונד'Z, מה לעזאזל זה  אמור להביע? אי שם בדירתה הבטח-מכוערת קורין אלאל מתכווצת בבושה).

בפרקים האחרונים בשרשרת המרמורים שלי (או מרמרת השרשורים שלי, כפי שאני קורא לה בארבע עיניים): פורטוגל, ספרד ואוסטריה. לאחרונה נראו עקבותיי (הממורמרים, כאמור) בפרבר הציורי זלצבורג. אבל חברים, זה היה לפני איזה שלושה שבועות, והזיכרון שלי לטווח קצר גם ככה משובש, אז כל הפרטים בנוגע לצעדיי הראשונים בגרמניה הם בגדר השערה מושכלת לוכסן פתיחה של העמודים הרלוונטיים בלונלי פלאנט וניסיון להיזכר איפה בדיוק הייתי.

ונתחיל בתלונה: נסיעה מזלצבורג למינכן אורכת כשעתיים, ועולה משהו כמו 30 יורו. בהיותי אזרח שומר חוק, קניתי כרטיס. עליתי לרכבת, נסוע נסעתי את השעתיים האמורות, וירדתי בתחנה המרכזית של מינכן כשכרטיס הנסיעה שלי צח ובתולי. יד כרטיסן זדונה ובוטחת לא אחזה בו או ליטפה אותו, שלא להזכיר בכלל ניקוב. קיצר, שילמתי סתם מלא כסף על הנסיעה, כשיכולתי- ככל ישראלי בר דעת- לעלות בלי לשלם ולהגיד שחשבתי שזה מקובל פה. ובכלל, עניין האמון מאוד נוכח בקיום הגרמני. הממשלה ושלוחותיה, כמו גם גופים ועסקים פרטיים, מאוד סומכים על הפרט שיידע להסתדר בעצמו, ואם אפשר, שגם יעשה את זה זריז כי יש עוד מיליון אחריו בתור. כל החנויות פה מתנהלות במין שלוות זן גרמנית וצייתנית, בה מצופה ממך לדעת בדיוק מה אתה רוצה ואיך להתנהג. צריך מאוד להתאמץ בשביל להוציא את הגרמני הממוצע (והפיכח, שזה אמנם לא לגמרי ממוצע, אבל נו, לצורך העניין) מכליו. זה מרענן ונעים מחד, אבל מאידך גם מאוד מבלבל. אני, למשל, בהיותי ברברי דוחה ממדינת עולם שלישי בה גמלים דוהרים ברחובות ורוב התושבים מתגוררים בבקתות קש על גדות הנהר, אף פעם לא בטוח אם המקום שאני אוכל בו הוא מקום של הגשה עצמית או מקום עם מלצרים. יש שולחנות, אבל אף אחד לא יושב בהם. הסכו"ם נלקח באופן עצמאי, אבל לפעמים מקבלים אותו מהאיש בקופה. יש מלצרים, אבל הם ישאלו אותך מה אתה רוצה עוד לפני שהתיישבת, ואם חלילה תבקש דקה להעיף מבט בתפריט, הם יניחו לך לנפשך לחצי שעה בערך. המקומיים מנווטים בזה היטב- סוקרים במהירות את המקום, מזמינים, מקבלים שירות. אני ושכמותי, שמתענגים על תרגום חובבני ושבור של רכיבי המנות, מקבלים פה את אותו היחס כמו הזקנים התמהוניים שמזמינים חצי כוס מיץ ויושבים שעתיים עם העיתון. זו מין קורקטיות מהולה ברחמים על מצע של מבטי "הו, תיירים... בעולם מושלם היינו מטביעים את כולכם בים והולכים לשתות בירה".

בכל מקרה- מינכן. אחלה עיר, עד כמה שזכור לי. ההוסטל שלי נח בתוך- הפלא ופלא- שכונת מהגרים מלאת קבביות, כולל פיצרייה חצי טורקית, בה הזמנתי בטעות פיצת ירקות כבושים. אוקיי, בואו נבהיר פה משהו: אני לא מהאכלנים האקזוטיים. אני צריך את המזון שלי מבושל, מטוגן וחתוך. רצוי שלא ייראה כמו דייסה של משהו או איברים פנימיים. ירקות כבושים אני לא אוהב, וגם בבית אני נמנע מהם. אבל התפדחתי כל כך להחזיר את המנה ולקבל עוד סט של מבטים נוזפים מהגרסה המקומית לבסאם זועמוט, שמילאתי פי מים. ופיצה. והיה ממש טעים. זהו, אז המשל פה: פיצה עם פלפלים כבושים זה משהו. הפרויקט הבא הוא חצילים, אם יהיו עדכונים מרעישים בנושא, תוכלו לקרוא עליהם פה. אני יודע שהשבתות שלכם לא שלמות לפני שקראתם על הרגלי אכילת הירקות שלי.

למינכן רחוב קניות משגשג עם משהו כמו תשעה סניפים של H&M, כמתבקש מכל עיר מתוקנת. עוד ברחוב הזה: דוכנים לשקדים מסוכרים עם ארומה ממסטלת, היכלים עצומים של נעליים לפרחות ומגדל שעון. לא סתם שעון, צנוע כזה, שמראה את השעה. לא פה במינכן המשוכללת, זה מה שבטוח. שלוש פעמים ביום נפתח בו צוהר, ואיזו מסכת משונה על תולדות העיר מוצגת על ידי בובות עץ. כמו מריונטות בגודל של דֶני ענק עם תלבושות והעמדה דרמטית וכו'. באותם מועדים קסומים נעשה ממש מסוכן לעבור באזור המסוים הזה ברחוב, כי כל תייר שמכבד את עצמו פשוט חייב לעצור ולצלם את החמדה הזאת. רק שלא ממש רואים כלום, כי בכל זאת מגדל, והבובות נעוצות אי שם בקומה הארבע-מאות שלו. אבל שזה יעצור את עדר הלינג-לינגים, ההירו נאקמוראים והנוריקו סאנים מלעמוד במקום ולהנציח את כל הפיאסקו הזה במצלמה? חלילה. כל הפרזנטציה אורכת כרבע שעה, ומלווה בקקפוניה אדירה של צלצולי פעמון. אני ויתרתי אחרי שתי דקות, כי גם ככה מקומות צפופים עושים לי מחלות, אבל אומרים שזה מרשים.

ביום השמש האחד שהפציע בכל ביקורי בעיר, יצאתי לתור את שלוס נימפנבורג, מושב הקיץ של מלכי, דוכסי, אצילי ופאריס הילטונֵי מינכן של המאה ה-17. אוקיי, גם לי כבר די נמאס מגנים ואגמים בשלב הזה, אבל מיי פאקינג גאד, זה המקום הכי יפה שראיתי מעודי. ברור לי שזו גרסה עקרה ומלאכותית של המקור. ברור לי גם שהמקור עצמו בטח לא היה לונה פארק לעשירים, אלא יותר מגורי קיץ בהם הם דנו בהעלאת המיסים וטיפולים חדשניים באמצעות עלוקות. וואטאבר, תארזו את כל התרוצים האלה וזרקו אותם לפח כי, כאמור, וואו.
אני חובב נלהב של עופות מים. בטיול המשפחתי האחרון, כיליתי בערך שלושה כיכרות לחם בניסיון להאכיל ברווזים אנטישמיים במבחר אגמים, בריכות, נהרות ושלוליות. בשלוס נימפנבורג יש כל כך הרבה ברווזים וברבורים, וגם כמה עאלק-ברווזים עם מקור שנראה מאוד לא ידידותי לילדים, שכמעט פרצתי בדילוגים. ובכלל, מה רע? יש נחל, יש ספסלים עם נוף רגוע ורעשי רקע של סדנת יוגה, יש מבנה מצועצע על אי מלאכותי בלב אגם מלאכותי לא פחות- אני מסודר. האנני לייבוביץ' שבי התעוררה מתרדמה ארוכה, והניעה אותי לצלם איזה מאה תמונות במקום. חלקן אפילו יצאו כאלה חמודות, שאני שוקל לפנות ללשכת התיירות המינכנאית ולהציע את שירותיי. והדובדבן על קרם הבוואריה? הכל חינם. שוס שלוס, מה שנקרא.

כמו כל ישראלי בוגר שתיים עשרה שנות לימוד, גם אני לא יכול להעלות על הדעת את מינכן בלי לחשוב אוטומטית כמעט על רצח הספורטאים באולימפיאדת 1972. שמתי פעמיי לאצטדיון האולימפי, מוכן לספוג חוויה מרגשת של מפעל הנצחה וכל השיט הזה. בפועל ספגתי בעיקר מי גשם, היות ו... נו, ירד המון גשם. מה גם שמפעל ההנצחה הוא פחות מפעל, ויותר סדנה או חדר עבודה. יש אנדרטה והכל, ורוב המתקנים באתר עדיין עומדים וזה מאוד מרשים, אבל פה זה פחות או יותר נגמר. חלפו ארבעים שנה והיום יש שם בעיקר משחקי כדורגל, כנסים והופעות. פחות אסתר רוט שחמורוב ויותר ליידי גאגא. אני לא חושב שיש פה מניע גזעני, כי למען האמת יש בזה היגיון כלכלי. מה גם שמי שמחפש עוולות שנעשו ליהודים בגרמניה יכול למצוא דוגמאות גרועות בהרבה מהשימוש שנעשה בפארק האולימפי. אז יצאתי מהמקום בלי יותר מדי רושם. זה שם, זה עובדתי, ותחנת הרכבת שמובילה לשם היא מהמגעילות שראיתי בחיי, ואלו חיים שכללו ביקור לתחנה המרכזית בבאר שבע. סֶה טוּ.