יום ראשון, 11 ביולי 2010

לילה כיום יאיר


לחזור הביתה ולהמשיך לכתוב כאילו אתה אי שם, זו מטלה שנדונה מראש לכישלון. ולא שיש לי בעיה עקרונית עם מטלות כאלה, חלילה. חיי הם פחות או יותר כרוניקה של התנגשות ידועה מראש בקיר שמולי, אבל זה עדיין מוזר. כיוון שגם הרבה מים זרמו בוולגה מאז באמת ביקרתי בכל המקומות ההם (ניסיתי לכתוב קצת בזמן אמת, התוצאה היתה מחפירה), בחרתי לספר בנוסחים תמציתיים, על לב ליבן של ההתרחשויות בימים האחרונים לפני העליה ארצה.

סיימנו בפולין, לא? יפה. בשש בבוקר התייצבתי בתחנה ההו, כה נידחת בפאתי ורשה. בלעתי שני כדורי שינה ועליתי על האוטובוס, שלקח אותי לריגה. זה, אגב, המקום להודות לאל הרחום והחנון על בריאתם החתיכית של כימיקלים מסייעי-הירדמות. אני מאותן הנפשות האומללות, שמתקשות לישון גם בתנאים אידאליים, במיטות רכות ובחדרים ממוזגים, כך שלינה בכלי רכב ציבוריים היא לרוב ממני והלאה. אבל זודורם אחד מסדר לי בכיף כמה שעות של הגרת ריר חיננית ואפס חלומות גם באמצע שיט קיאק במורד הניאגרה. הזיכרון הבא שלי הוא משעות הצהריים, אחרי הרבה יותר מדי זמן של ישיבה, ובלי שום מושג כמה זמן באמת ייקח לעונש המיטלטל הזה להגיע ללטביה. התשובה, למקרה שתהיתם, היא כחצי יממה. לקראת שש בערב נפרקנו מאוטובוס אחד, ועלינו לשני. כל החוויה הריגאית שלי הסתכמה ב- "המ, יש פה תחנה ו... היי, לאן התיק שלי הולך?". זה בסדר, הוא לא באמת הלך לשום מקום מעניין, אלא רק תפס את אוטובוס ההמשך לטאלין. אחרי שש דקות נסיעה מריגה, אותו אוטובוס קפא על מקומו וסירב להמשיך. דיברנו אליו יפה, הצענו לו שלמונים נאים, רקדנו את ההוקי-פוקי, אבל לכו תבינו אוטובוסים של לטבים. אחרי שעתיים (!) של שיחזור כל סצינה מסרט אימה שמתחילה בדיוק ככה (אני וחבורת זרים שאינם דוברים את שפתי נטושים, על כביש באמצע שום-מקום) הנהג הצליח לגרום לבהמה המכאנית להתניע, ויצאנו לדרך. שוב.

לטאלין, בירת אסטוניה, הגענו לקראת שתיים בפאקינג לילה. אני לא יודע לכמה מכם יצא להסתובב במדינות בלטיות בשעות הפאקינג לילה, אבל הניסיון האישי שלי גורס, שמדובר בחוויה לא מאוד נעימה. אמנם וידאתי מראש עם ההוסטל שיהיה מי שיקבל אותי, גם אם אגיע בשעות הפאקינג לילה, אבל עדיין-אני, תיק של חמש מאות טון, שתים-עשרה מעלות והוראות הגעה לא מאוד מפורטות. היה די נורא.
טאלין עצמה דווקא נשאה חן בעיניי. בשום אופן זו לא איזו עיר מרגשת או מרתקת. פראג למתקדמים היא ההגדרה הכי מדויקת שאני יכול לתת לה. השילוט באנגלית, הבחירה להקים כרך שלם סביב ארבעה רחובות עתיקים עם דוכני מזכרות והחיבה של בני תשחורת אמריקאים להשתכרות זולה ומהירה במועדונים מקומיים- נו, מה עוד חדש. אבל בסדר, הכל טובל באווירה של קצת פחות מעאפנ-נֶס כללי, כי בכל זאת, זו אינה פראג. נכון שזו מחמאה מאוד מפוקפקת להעניק לעיר כלשהיא ("היי, את אולי לא יפה ומעניינת, אבל לפחות את לא ביצה מבאישה של שיממון ותפלות! בואי נהיה חברים בפייסבוק"), אבל זה מה יש, אוקיי? מה גם שהשמש שוקעת שם לקראת אחת, וזו כבר פשוט סטיה.

אחרי שלושה ימים של הסתובבות חסרת תכלית בטאלין, עליתי על ספינה להלסינקי. שיעור קצר בגאוגרפיה: בין טאלין להלסינקי מפרידים הים הצפוני וכעשרים שנות קידמה. אולי לא יפה לקרוא לטאלין מפגרת, ותכל'ס, ביחס להרבה ערים אחרות היא לגמרי מתקדמת ונאורה, אבל עשו לי טובה, רק העיפו מבט בשטרות המצחיקים שלהם. לאסטונים יש שטר בסך עשרים קרונות, שטר של חמש קרונות, וכמובן שטר של עשרים וחמש קרונות, למקרה שהשניים הקודמים פשוט לא עונים על הצרכים היום-יומיים שלך. ביזאר. בכל מקרה, נמל טאלין מחולק למשהו כמו ארבעים מסופים שונים, והחברה בה שטתי אני, מוקמה, מין הסתם, במרוחק ביותר. שעה וחצי של שיט, במה שנראה כמו דיוטי-פרי צף עם מקומות ישיבה, הובילה אותי ל... הלסינקי. דה. מה, לא הקשבתם?

העברתי שלושה וחצי ימים בפינלנד, וכל מה שיש לי לומר הוא: זה לא פייר. אני יודע שלא יפה לקנא, ושבעתות מצוקה הסברתית, כמו זה שאנו חווים עכשיו, אל לנו להיות עוינים כלפי ידידים פוטנציאליים, אבל סליחה, אני מעוניין להגיש קובלנה. זה לא לעניין, שלא לומר 'מנקר עיניים שלא לצורך', להניח את העיר המהממת הזאת לחופיו של נמל (מהמם), עם נוף ירוק, אנשים חתיכים, גבוהים ומנומסים בכל מקום, ועוד להפוך אותה לידידותית למטיילים. לאורך כל שהותי בעיר, הרגשתי קצת כאילו הזמינו אותי למסיבה של המקובלים בתיכון- הכל סביבי היה זר ושונה, מתוחכם ומלוטש ממני, וחששתי שכל מחווה גסה ולבנטינית שלי תסגיר מיד כמה אני לא שייך.

כדי לא להשתגע מרוב אסירות תודה, הצלחתי לפתח גם כמה תלונות בנוגע לשהייתי בהלסינקי (מלבד "למה אני לא גר פה?") :

  1. היו לי שותפים מסריחים. אחד מהם מסריח מטאפורית, שהתעקש להתווכח איתי על תקרית המשט. נפנפתי אותו במקצוענות, כי אנשים שבוחשים בקדרות לא להם, חשים את עצמם פרשנים פוליטיים להמונים, ועוד מצפים ממני להתעלף/ להרגיש רע עם עצמי על מה שהמדינה שאני חי בה עושה, מביאים לי מחלות. בבוקר העזיבה שלו הוא סיפר על בחורה שהבריזה לו ערב קודם, והשאירה אותו תכול אשכים לשבוע הקרוב. שמה של הבחורה: קארמה. השותף השני, שלא הזדרז לעזוב, היה מסריח פיזית. ולא דיבר אנגלית. ניסיתי להיות קצת נחמד אליו, אבל יצר הרע השתלט עלי, והחלטתי שאם הוא לא טורח ללמוד אנגלית ולהתקלח, אזי אלוהים לא רוצה שנהיה ידידי נפש.
  2. לפינים אין יוגורט. כלומר, אין להם יוגורט נטורל, בלי כל מיני תרכיזי פרי, אגוזים, פצפוצים, דצ"כ עד"ש ובאח"ב. זוועה. מה שכן יש להם, הוא פיתוח מקומי ומסקרן בשם 'וילי' (Viili), שיושב מאוד קרוב ליוגורטים במדפים בסופר, אבל כאן בערך נגמרים קווי הדמיון בין השניים. שחררתי את וילי (סורי, זה היה משחק מילים כל כך מתבקש, זה היה חזק ממני) אל המקרר בהוסטל, ומאוחר יותר אל קיבתי המשוועת למוצרי חלב ו... איכס. איכסה פיכסה בלביכסה. מדובר ביציקה לבנה חסרת ריח, במרקם שהוא הכלאה בין פודינג מקולקל למסטיק לעוס, בטעם של מדלל צבע. כוחותיי, ואלוהים יודע שבתחום צריכת המזון יש לי חתיכת כוחות, לא עמדו לי, וחצי מהגביע נשטף אל הכיור. וסתם אותו, אני מניח, כי התרכובת הזאת יכולה גם לבודד בתים נגד קסאמים.
  3. לא, ברצינות, למה אני לא גר פה?
  4. אה, והבתים פה נראים כמו צעצועים שמקבלים בביצת הפתעה. נכון, זו לא בדיוק תלונה, אבל מצחיק על כל פנים.
  5. עוד דברים שמצחיקים על כל פנים: שפם. שוב, לא לגמרי עקרוני, או עונה על הדרישות של הרשימה הנ"ל, אבל חשוב לי לחלוק. בכל זאת, קיבוצניק.

אחרי שני לילות בהם התהפכתי במיטתי בניסיון נואש להבין למה, לעזאזל, אני לא מצליח להירדם, הבנתי שהשמש באמת לא שוקעת בהלסינקי. היה לי טיזר פתייני לזה בפולין, קדימון מפותח ואטרקטיבי באסטוניה, ועדיין הופתעתי ממה שקרה בסרט באורך המלא. כמו פרק של "הישרדות" הישראלית, גם השהייה באור יום תמידי נראית הגיונית בהתחלה, אבל לאורך זמן נעשית מתסכלת בואכה ייאוש ובכי. אתה חושב שאתה נהנה, אבל כעבור יומיים וחצי פשוט מתחשק לך להביא לשמש המזורגגת הזאת אגרוף. כלומר, מי לא יהנה מטיול לילי לאורה של שמש אחר צהריים (בילוי עליו אני חותם בשתי ידיים, בעיקר באזור הנמל המערבי של העיר, שמחבר את מרכזה לכמה איים קטנים וחמודים בשני גשרֵי ענק)? אבל גם כל טיולי תבל מתגמדים לעומת הצורך הבסיסי במנוחה, ואת זה פשוט קשה לעשות בחלון פתוח כי, כאמור, השמש לא שוקעת. קיצר, you take the good, you take the bad, you take them both and there you have הלסינקי. או סדרה מהאייטיז עם וייב לסבי היסטרי, וגם בזה אין לזלזל.