Do-re-mi-fa-so and so on

בימיי האחרונים בברצלונה, אותם ימים אפופי אופיום ועברות משמעת (סתם, הטיזינג הזה נעצר פה), ניסיתי להחליט מה הצעד הבא. הרגשתי שמיציתי את החלק הספרדי במסע, ואני מוכן לחומר האמיתי. להארד-קור. הבנתם? זה מצחיק, כי קר באירופה, בעיקר בארצות כמו אוסטריה. רגע, אמרתי 'אוסטריה'? שייט. בכל מקרה, כן, אחרי שבועיים בספרד נפל הפור, ווינה הוכרזה כיעד הבא בשרשרת הכיבושים הגאוגרפיים שלי. תכל'ס, רציתי שוויץ. לפני שנה הייתי שם בביקור חטוף ונפתח לי התאבון, וגם הטיסות היו ממש זולות, אבל- כי כל דרך טובה צריכה כמה חתחתים- אין הוסטלים בשוויץ. חי אלוהים שחיפשתי. בכל עיר היו כמה מלונות או פנסיונים, שעלו כמו שלושה לילות בהוסטל ספרדי ממוצע, ונראה שכל יורו-סנט שאחסוך על הטיסה יתבזבז כבר בשני הלילות הראשונים בברן או ז'נווה. אחר כך חשבתי על בריסל, אבל שוק הטיסות הזולות כה הפכפך ומשונה, שבסוף החלטתי וינה וזהו. למה לא? מתמונות וחוויות של אחרים הצטיירה אוסטריה כשעטנז משובח של שוויץ וגמרניה- הציוריות של עיירות האגמים השוויצריות, בלי הצורך להחליף את כל מיליון המטבעות שצברתי עד כה לפרנקים. אז עליתי על מטוס.

קר באוסטריה. כן, ילדים, עשו קופי פייסט לשורה הזאת ביומנֵי ההכנה למסע האירופאי שלכם, כי זאת תגלית שהרווחתי במאמץ לא מבוטל. קר-קר-קר, ועל אף שאני מחובביו האדוקים של החורף, גם לי זה נראה קצת מוגזם. מבחינתי הרי הגשמים נגמרים בפברואר, והקיץ מתחיל בערך בשבוע הראשון של מרץ. שזה סבבה והכל אם אתה עוד צופה בערוץ המזרח התיכון, אבל פה, בארץ ה-RTL? בדיוק. אז לקחתי רכבת יקרה ומיותרת לפרברי העיר, והתמקמתי בהוסטל, שהיה לאורך כל הביקור דווקא חם מדי במעלה או שתיים. אני לא יודע איך דברים כאלה קורים, אבל עובדה. בחוץ אולי ארבע מעלות צלזיוס, ובפנים כבשן מלוהט ודביק. אה, וגם קצת מצחין. אמנם במהלך השבוע נהניתי מתהלוכה מכובדת של שותפים- החל מצמד אוסטרליות שהרגישו מאוד בנוח לכבוש כל פינה בחדר וגם לתלות מהפינה הנ"ל בגדים רטובים, עבור בפיני שתקן עם תסרוקת אימו, כמה אסיאתים [הכנס כאן התנצלות על כך שאני לא מבחין בין קמבודים, תאילנדים, ויאטנמים ויפנים. אני רואה בזה שליחות. מאוד Imagine, לא?], בחור דרום אפריקאי במשקל דרום אפריקה כולה- אבל הריח לא פג. אותו הריח המשונה שהיה שם ביום כניסתי היה שם בצאתי. אבל וואטאבר, היו לנו שירותים בחדר, ורק בדיעבד התברר לי כמה חסרה לי המותרות הזאת בחודש האחרון. עוד דברים בנוגע לקור והוסטלים: קניתי כפפות באיזו ספק-חנות-ספק-באסטת-שוק, והתמורה בהתאם. קניתי אוכל לשבוע, רק כדי לגלות שאותה מערכת חימום שמשרתת את ההוסטל כולו מוזרמת, כנראה, גם למקררים וכל העגבניות היפהפיות ופלפלי המחמד שלי נרקבו. אחר כך גם זרקו לי את הלחם, אז בכלל הייתי אומלל.

הפרט המשונה, אבל גם המשמח ביותר בכל השהות בהוסטל, הוא האפשרות לצפות בטלוויזיה המקומית. במקרה של ההוסטל הווינאי, זה היה בעיקר MTV ששידר את אותם שלושה הקליפים ברצף וערוץ מקומי שהקרין את שני סרטי "הנזירות בלוז". אוקיי, מי זכר שאלה סרטים כל כך חמודים? אמנם כל דבר בדיבוב גרמני זה קצת משונה, בעיקר כשהדיבוב הנ"ל בוקע מוופי גולדברג, אבל לפחות השירים נותרו בשפה המקורית. כל שלושת הימים הראשונים זמזמתי לעצמי  Sa--alve, Regina כאחרון נערי המקהלה. היה מרנין.

אחרי כל שירי התהילה וההודיה, נעשיתי מאוד רוחני וערכי. סתם, ממש לא, אבל החלטתי לבדוק את כל עניין המוזאונים הזה, שווינה כל כך נמהרת להשוויץ בו, ואתם יודעים מה? באמת יש שם משהו כמו שלוש מאות מוזאונים. לחלקם יש שמות מאוד דומים, ולכן כל היעזרות בלונלי פלאנט הייתה די מיותרת, כי הכל נשמע אותו דבר, וממוקם מרחק פסיעה ממה שאולי התכוונת לראות במקור. אחרי סיור מתיש בשני מוזאונים לאמנות מודרנית, בהם החלטתי שאני מתעב בפנאטיות כל סוג של וידאו-ארט וכל עבודה שאנדי וורהול חתום עליה, חוויתי התגלות. Salve, Regina, כבר אמרתי? מוזאון האלברטינה, יותר צנוע מגוש בנייני התרבות והאמנות שלשכת התיירות המקומית תשמח להמליץ לך עליו, הוא המקום בו אשכרה מצאתי את עצמי מתרגש מציורים. מצאתי בו תערוכה נהדרת של אימפרסיוניזם, שהיטיבה לתאר את הגלישה שלו לתוך מיליון ז'אנרים אחרים. אבל עזבו אתכם ממינוח מקצועי, זה היה פשוט מרהיב. העין מנסה להכיל, השכל מנסה לעכל, ולפעמים הכל נראה כמו חליפת פיינטבול משומשת, אבל וואו. פשוט וואו. מתודלק בהערצה חדשה לפאול קלה (Paul Klee), הלכתי למצוא לי שטרודל. ואכן מצאתי, בכמה וכמה בתי קפה ואפילו בסניפים של שלוש רשתות-מאפיות מטורפות, שפשוט ממלאות כל רחוב ברובע המרכזי של וינה. היה נחמד, לא אכחיש, אבל גולת הכותרת של ההתנסויות שלי בתחום הקונדיטוריה הייתה הפּוּדינְגְקְרָאפְּפֶן. אוקיי, נכון, כמו הרבה מילים בגרמנית זה נשמע כמו משהו שאומרים כשהפלאפון נופל לאסלה ("אוי, פודינגקראפפן!", דמיינו את זה בזעם, והתמלאו גיל), אבל בפועל- חדווה וצהלה. זו סופגניה חמימה (קראפפן) גדושה עד סף התפקעות בפודינג וניל (פורפל. סתם, נו, אתם יודעים איזה חלק זה במילה). אין דרך אלגנטית לנגוס ביצירה הקולינרית הזאת, אבל אני ממליץ ובכל זאת. כי זה כה טעים ומשמח, ומכיל קלוריות של שלוש ארוחות. נפלא.

כל השיטוטים הנ"ל ברחבי העיר גרמו לי לחוש את עצמי מינימום תושב קבע, אז באחד הימים החלטתי לצאת מגבולות העיר המרכזית, וליצור לעצמי מסלול הליכה פסטורלי לאורך הנהר. ידעתם שלווינה יש נהר? גם אני לא. חשבתי בתחילה שהם קצת מתביישים בו, אבל אחותי העלתה תאוריה מבריקה בפשטותה: עיר אירופאית שמשוויצה בנהר זה כמו עיר ישראלית שמשוויצה במדרכות. בכל עיר יש נהר, אז למה להם לשווק דווקא את האספקט הזה כשהם יכולים, למשל, לפאר את כל חמשת מיליארד המוזאונים עם המילה 'קוּנְסְט' בכותרתם? אז לקחתי רכבת תחתית לאחד הקצוות של הקו, וניסיתי לשער את המסלול שיהיה עלי לעשות כדי לחזור לסיביליזציה. נכון כל הזמן שומעים על המהגרים באירופה, ואיך כל הערים המרכזיות מלאות בטורקים, ערבים, תאילנדים ושאר אומות מהשלבים התחתונים של מדרג הגזע? ובכן, זה לא שקר. כל השכונות מחוץ לאזורי התיירות מאוכלסות אך ורק בעולים חדשים. השפה המדוברת ברחוב היא בליל של טורקית, גרמנית וצעקות. היות ואין באזור מה לדחוף לתיירים, כל הבניינים שם מתפרקים ועצובים. לפתע מתגלה לך עיר כל כך רגילה ואפורה, עד שנראה לך שהגעת לחדרה במקום וינה. אחרי חצי שעת הליכה גם הצלחתי למצוא את הנהר, ואת שאר אחר הצהריים העברתי בהליכה נמרצת ומרעננת חזרה לעיר. הרגשתי כל כך בריא, שישר פינקתי את עצמי בנודלס ותשעה פודינגקראפפנים. אתם יודעים, כי צריך איזון בחיים.

אל ארצות החום אהובי הלך

קשה לסכם שבוע של התרחשויות, בעיקר כשלוקחים בחשבון את  מקדם הזמן שחלף. מה גם, שלראשונה לא בוער בי הדחף לתעד כל צעד ושעל, כאילו אני איזה פרויקט-צד של קופרמן הפקות (לימים בהם, אתם יודעים, הרייטינג לא ממש מעניין אותם). כך או כך, זה הולך להיות סיכום מאוד סלקטיבי של ברצלונה, בעטיים של כמה טעמים ותרוצים, את רובם אתם יכולים לפענח לבד, וחלקם פשוט לא כאלה מעניינים כדי שתרצו בכלל לקרוא אותם. ועכשיו, אחרי שכבר ממש מתחשק לדקור את העיניים בצ'ופ-סטיק מרוב טרחנות, הנה קצת מלל עבורכם. כי אכפת לי.

זה לא שמזג האוויר בוולנסיה היה מושלם. למעט יום אחד של שמש, עברה עלי שם תקופה די סגרירית. לכן, בנוסעי לברצלונה יכולתי רק לקוות לעליה קלה בטמפרטורות, פלוס רוחות במהירות מתחשבת, מהסוג שלא גורם לך לשחזר סצינות נבחרות מ'מרי פופוינס'. שמעו אותי אלֵוהי מזג האוויר, דנו ביניהם ארוכות על כוס תה, ואמרו: זין בעין. שלג, חבריה. אחו-שילינג שלג ירד בשעות ההגעה שלי לברצלונה. שפשפתי עיניים בתמיהה, מקווה שאולי ארבע שעות ברכבת נותנות בי את אותותיהן המנטאליים, אבל לא. מסילות משותקות, מכוניות תקועות, מעברי חציה חלקלקים- כל חלקיק מפנטזיות 'הניצוץ' שלי קם ונהיה, ועוד בעיר חוף מזרח תיכונית. נו. אחרי מסע לא פשוט ברחבי העיר בחיפוש אחר ההוסטל המזורגג שלי (שהרוויח את התואר הזה היות ואין להם שלט על הבניין או לידו, ולכן צריך אשכרה לחזר על הפתחים של הבניינים ברחוב ולראות אם הפעם קלעת), פגשתי את השותפה האחת שלי לחדר, וקיבלתי רשימת הוראות מהבחורה בדלפק. אמרתי בחורה? טוב, עד עכשיו אני לא לגמרי בטוח בנוגע למגדר של אותה בריה, אבל לצורך העניין נתיחס אליה בלשון נקבה. אגב כינויי גוף, זה המקום להתוודות שביני לבין עצמי, אני נוטה לפנות אלי בגוף ראשון רבים. למשל: מחר נלך לשוק או נשאר לנו רק למצוא מקום ש- וכו'. אני משער שזה עול מתבקש כשמטיילים לבד, ואני מצפה בכיליון עיניים ליום בו ממש אתחיל לפנות לעדן השני בשם, ובקול רם.

עוד באותו לילה עשתה השותפה לחדר משהו משונה. לקראת שלוש, היא ואיזה בחור נכנסו לחדר ופטפטו בינהם ארוכות. בסופו של דבר הוא חלץ את נעליו, זחל למיטה מעלי, והלך לישון. אני חושד, יקירים, שהוא לא ממש שילם על הלינה שלו במקום. למעשה, בתרחיש שבדיתי, היא אספה אותו באיזה פאב או מועדון והציעה לו להעביר את הלילה, שוכחת לקחת אותי בחשבון, ובסוף משכנת אותו בבושת פנים ואיברים אחרים במיטה הפנויה בחדר. מחמיא, אני יודע, וגם מלא קלאסה. בכל מקרה, בעשר בבוקר הוא חמק מהחדר, מנסה להשאיר מיטה מסודרת ככל האפשר. ברגעים האלה, בהם עמדו השניים ולחשו זה אל זו בקול רם מדי, באמצע הלילה ומעל מיטתי, החלטתי שאני שונא את הבת-זונה, ועל אף נסיונותיה ליזום שיחות בהמשך השהות המשותפת שלנו בחדר, הייתי רק נובח לכיוונה כל מיני מילות נימוס ומחריש. וזה למה? כי אני לא אוהב שמעירים אותי. וכי זה נראה לי די מטומטם להביא מישהו באמצע הלילה להוסטל. וגם כי היא לבשה יותר מדי טרנינגים, והרגישה בנוח לנכס לעצמה שני קולבים, אז בכלל.

עוד דברים שיש בברצלונה מלבד ריבים בניחוח גיל הנעורים: כפור. אז קניתי צעיף ומשקפי שמש (כי אמנם צונן, אבל גם שמש ארורה בכל מקום), אותם תירצתי לעצמי כדברים שבהכרח. דווקא כפפות, שנראו  כאביזר מאוד שימושי בחורף הקר ביותר שברצלונה ידעה בעשרים השנים האחרונות (מישהו הפיץ את זה בחדר המשותף בהוסטל, אין לי מושג אם זה מבוסס על מידע קונקרטי), לא הצלחתי למצוא, ולכן כפות ידיי קיבלו לוק סקסי של עור מתקלף. שזה, אגב, המראה הכי נכון לאביב-קיץ 2010, למקרה שתהיתם. מחקו את כל חולצות הפסים בכחול לבן שH&M ינסו לדחוף לכם כמו מאביסי פרות, ורשמו: מוזנח. זה ה-דבר. בכל מקרה, הפוֹך הפכתי את כל רחוב הקניות העיקרי של ברצלונה- פסאג' דה גראסיה- וכפפות לא מצאתי. כן מצאתי המון דברים ללבוש לימים הארוכים באוגוסט, בהם אתבטל ליד הבריכה ואצווה על המשרת שלי להביא לי משקה קוקוס, אבל משהו לעכשיו (איכס, איזה מינוח מאטרף זה)? יוק. יוקו. יוקו אונו וג'ון לנון, ותקופה שלמה של ישיבה במיטה. כלומר הכל, מלבד מה שבאמת רציתי. כנראה שאלוהי עדין היו בהפסקת תה. או סייסטה, שמעתי שגם זה נפוץ בספרד. עוד נפוץ בספרד: סניפים של דברים. בפסאג' דה גראסיה יש ארבעה או חמישה H&Mים (בלי תורים של מאה איש, לפחות ממה שחוויתי אישית), מנות גדושות של זארה, היכלי מנגו, ברשקה וכל רשת ספרדית אחרת. המחשבה השיווקית היא, כנראה, להתקיף את הלקוח בכמויות של בגדים, כדי שירגיש במיעוט אם הוא לא קונה משהו. זה גם משחק לטובתך, כי אם חסר משהו במידה שלך בסניף אחד, כל שעליך לעשות הוא להדרים שלושה בניינים, ושם כבר בטוח יש הכל. או שלא, ואז שוב- שלושה בניינים דרומה, עד גמר וחוזר חלילה. בסוף מוצאים את חצאית המשבצות הזאת, גם אם בהתחלה בכלל חיפשת כלוב לאוגרים.

מוכן לקלוז אפ שלי- ולנסיה

והפעם, כדי להמחיש את געגועיי לארץ הקודש, ספיישל ציוני כשר! חשוב לציין שבוולנסיה יש גם שוק ירושלים, וגם רחוב ירושלים. הם לא ממש קרובים זה לזה, אם תהיתם. תהא זו אינדיקציה עבורכם לאהבת ישראל בפרט והיהדות בכלל המפעמת בעיר כמו פולס אלקטרו מגנטי. או משהו.

ועכשיו תמונות:

חדי העין יוכלו, אולי, לשים לב לנקודה המשונה מתחת לאות R. זהו דגל פלסטין, כמובן. צולם על משאית הפצה של פירות וירקות ברחוב הראשי של ולנסיה.

 

אני חושב שזה פאב או בית קפה. היה סגור כשבאתי ולכן יוותר בגדר תעלומה.

 

אוקיי, היסטרי, לא? בהתחלה הייתי בטוח שלא קראתי את זה כמו שצריך, ואז גיליתי שכן, באמת כתוב שם 'קיבוץ'. מיותר כמעט לציין שזאת חנות לפאות ותוספות שיער, נכון? ושכל המקום מעוצב באווירת מנגה, נכון? כי חושבים התק"מ, חושבים אוטומטית על זרובבלה. משונים הספרדים האלה, באמא'שלי.

 

אין כמותו ולא יהיה. אמן ואמן.

 

ולקינוח, פיקנטריה בניחוח ארצות הברית:

 

ברגר קינג- המקום בו כדורי בייסבול בוערים משוגרים בראבק מתוך האשכים שלך. בתאבון!

אחיו ואחיותיו של התפוז

המסקנה הראשונה שלי לגבי ולנסיה היתה, "הא, ראשון". as in ראשון לציון. למעשה, כדי להבדיל בין הביטוי שמשמעותו "אין לפניו דברים אחרים" ובין הביטוי "פרבר עירוני חסר כל ייחוד ומלא ערסים", משתמשים המהדרין במינוח 'רישון' במשקל מלעילי (כמו עדן או רגע). על כן, אתקן ואציין שחשבתי "הא, רישון". אחרי ארבע ומשהו שעות של נסיעה ברכבת, שהיטלטלה כמו קליפת אגוז בים סוער, יצאתי לרציף אפור ורטוב, משם המשכתי לעוד רציף אפור ורטוב, שרק ממנו הגעתי ל... נכון, רציף אפור ורטוב. אבל במרכז ולנסיה, תודה לאל, רק רבע שעת הליכה (אפורה ורטובה) להוסטל. מוקף באנשים שאינם דוברי אנגלית, ובנוף עגמומי, שלפי מיטב זכרוני דווקא אמור להיות קרוב לים ושתוף שמש, לא יכולתי שלא לקוות שבסופו של דבר לפחות אגיע לסופר-לנד.

בערב הראשון נהניתי מארוחת ערב בהוסטל עצמו (אגב, פרס למי שיציע חלופה ראויה להוסטל בעברית, כי כבר ממש נמאס לי להקליד את המילה הזאת כמו איזה ג'ון נאש), שזו יוזמה שאני מאוד מעריך. לא כל ההוסטלים מציעים פעילויות בערבים, אבל אלה שעושים- ראויים לאות כבוד. חלקנו המכובד לא לגמרי יצורים חברותיים ונעימים לבריות, ומרגישים קצת יותר בנוח להשתלב בשיחה כשמישהו יוזם אותה עבורנו. לא אני, כמובן, כי אני כמו רשג"ד בצופים מרוב שאני סוציאלי, אבל אתם יודעים, לא כולם ככה. בכל מקרה, היתה פסטה עם חתיכות בייקון וארבעה עשר קבין גבינה מותכת, בליווי יין מהול במיץ. היה חמים וכמעט טעים, ושיחה נעימה קלחה ביני ובין ג'יימס החתיך מאוסטרליה ומייגן הקנדית הציפורית. מאוחר יותר עליתי לחדר, ושמחתי לגלות ששאר המיטות ריקות. שוב- אני רשג"ד וכל החרא הזה, אבל מי לא אוהב להעביר לילות בחדר פרטי? רק אנשים טיפשים, זה מי. וממילא כל הלהג הזה לשווא כי אחרי שש דקות של גיל, נכנסה שותפה. טם טם טאאאם.

איך זה פותרים בעיה כמו מריה? ויותר לעניין- איך זה מסבירים לעולם אישה כמו אנג'לה? ובכן, באיור, כמובן. אנג'לה באה, לטענתה, מרומניה. אני אומר 'לטענתה' כי רק הטעם המחריד שלה בטרנינגים, וניחוח כבד של קרם גוף, היוו איזושהי אינדיקציה למוצא מזרח אירופאי. כל שאר המאפיינים שלה זעקו בעיקר משוגעת-משוגעת-משוגעת. היא פנתה אלי בספרדית. הסברתי לה שאני לא מדבר ספרדית. היא המשיכה לפנות אלי בספרדית. אמרתי לה, בספרדית האפסית שלי, שאני לא מדבר ספרדית. היא המשיכה לפנות אלי אך ורק בספרדית, כשמדי פעם היא מוסיפה גם משיכת כתף אקראית. אחר מלמלה משהו סירחון הנעליים שלה (או שלי; היא הרימה נעל אחת שלי באוויר ורחרחה אותה כמו איזה כלב משטרתי, אבל זה כנראה היה לצורך הדגמה), והסבירה לי שבבוקר היא תתיז מטהר אוויר בחדר. כך אכן עשתה בבוקר, ובצהריים ולעתים גם בערב. שני מטהרי אוויר היו לה. גם שני תיקי רחצה עצומים, שתי מזוודות גדולות, אוצר בלום של בדים סינתטיים בצבע ורוד ושקית מלאת תפוזים, אותם נשנשה בחדווה תוך שהיא מסבירה לי שחברה שלה (צ'יקה, נוֹ מֱייל, היא זעקה כששאלתי אותה אם מדובר בפימייל פרינד) מגדלת אותם. או מוכרת, לא ירדתי לעומק העניין. כל מקלחת שלה נמשכה כחצי שעה, וכל התארגנות אחר המקלחת עוד ארבעים וחמש דקות. כל הפרוצדורה לוותה במוזיקת קיטש ספרדית, שאפילו לא היתה כזאת מגוונת. בטייפ העצום שלה, כמו איזו גנגסטר ראפר מהאיסט סייד, היא איימה להחריש אותי באותם שמונה שירים, שהתנגנו ברצף שוב ושוב אל תוך הלילה. אני לא יכולה להירדם בלי מוזיקה, התנצלה. אני מאחל לך שתמותי מוות איטי וכואב, חשבתי, רצוי בליווי הבי מטאל, הנהנתי והברגתי את אוזניותיי עמוק אל תוך תעלות השמיעה.

בתמונה דבר אחד בריא, ודבר אחד מסוכן. שניהם ניתנים חינם. התדעו להבדיל, ילדים?

בכלל, נראה ששינה היא קונספט מעט מיותר בעיני הוולנסאים. בעיר מתרחש בימים אלה פסטיבל Falles, בו המקומיים מתכנסים מדי סוף שבוע, יוצאים בתהלוכה רועשת ברחובות העיר ומבעירים מעין כתובות אש צבעוניות. יש גם מעין תחרות בין הרבעים והרחובות השונים בעיר, כשכל אחד מהם מיוצג בצבע וקרונות משא מקושטים. להתלוכה מצטרפים גם נגנים, ילדות לבושות בשמלות מסורתיות (חלק אפילו מגדילות לעשות ומציירות גבות מחוברות לציון הימים התמימים ונטולי הפינצטה), והמון אדם צוהל בתחפושות, רעשנים, שירים וריקודים.
החגיגות האלה נמשכות כשלושה שבועות בחודש מרץ, ושיאן ביום אחד בו, למיטב הבנתי, הם פחות או יותר מציתים את כיכר העיר ובוהים בלהבות. עד לאותו תאריך הם מתמקדים במיני-חגיגות יומיות, שכוללות ירי זיקוקין בכל יום בשתיים בצהריים. שנלך ליהנות מהזיקוקין? ודאי! אז הלכתי. במשך השעה שקודמת למופע הראווה, נדחסים אלפי אנשים ברדיוס של כיכר וחצי ומפצחים גרעינים בהנאה זה על ראשו של זה. באחת וחצי הם מתחילים לנגן מארשים ושירי עם. זה די מצחיק, למען האמת; בוגרים וילדים כאחד מצטרפים לשירה רמה על מטאדורים ויופיה של ולנסיה (או שאולי זה היה משהו על גלידה ואיקאה. כפי שהבנתם, ספרדית היא לא שפת אמי), כמו קבלת שבת בגן רבקה. אחרי שכולם מסיימים לשיר ולרקוד, סדרה של התפוצצויות מתחילה בלב הכיכר. קשה קצת לראות את הזיקוקין, בכל זאת זה אמצע היום והשמיים בהירים לגמרי, אבל זה לא עוצר את השמחה המקומית. אחרי שסיימו לירות את המגוון הרגיל של נפצים צבעוניים, מגיעה גולת הכותרת- כארבעים מטענים זורחים באור מעוור, וממריאים לגובה נמוך בתרועה כה רמה, עד שבאמת יש חשש לעור התוף של מי שעומדים קרוב מדי. כמוני, למשל. כמה רמה התרועה הזו, תשאלו, ואענה: מה? לא שמעתי אתכם. אשכרה נאלצתי לכסות את האזניים כמו קשיש בערב יום העצמאות, כי זה פשוט היה חזק מדי.
אחרי הספקטקל, אצים רצים להם כל ילדי העיר להריע למשגרי הרקטות (זיקוקאים? זקקנים? עוד מושג שיש לתת עליו את הדעת) כאילו היינו בקלטת תעמולה של החמאס. אבל שוב, גם מי, שכמוני עשה לעצמו קריירה מלעמוד בצד ולהגיד כמה הכל מעאפן, לא יכול שלא להידבק בשמחה. זה פשוט כיף. רעש ופיצוצים מבוקרים ואורות צבעוניים ומבוגרים רוקדים ברחובות, הכל נחמד. האירוע הוא כמו עדלידא כפול ל"ג בעומר, וכל זה רק הכנה לחג עצמו. תארו לעצמכם את הטירוף של אותו יום! אני רואה שורה של כבאיוֹת ומחלקות שלמות נערכות בבתי חולים. דווקא כיף. חשוב לציין שבגלל האופי הרועש של הפסטיבל, נפצים הם ממש עניין של שגרה, ובכל ערב זכינו ליהנות ממופע פרטי של ילדי השכנים מטילים אחד על השני קפצונים במשך שלוש שעות. ילדים זה שמחה, בעיקר כשהם עשויים להוציא אחד לשני איזו עין.

ספרדי כפול

הרושם הראשוני שלי ממדריד הוא שהיא עיר מאוד יקרה. זה רושם שהתקבל אמנם בנמל התעופה של פורטו, אבל אני דבק בו על כל פנים. הזמנתי טיסה בRyanair, חברת תעופה שמתמחה בטיסות פנים יבשתיות במחירים אטרקטיבים, א-לה EasyJet וחברותיה. מכיוון שאני יהיר ומהיר, שכחתי לעשות צ'ק-אין אונליין לתיק שלי, וכך גם שילמתי מחיר מלא על הכרטיס, גם הוספתי עשרה יורו על טיפול בתיק וגם ארבעים יורו נוספים על צ'ק-אין מאוחר בשדה עצמו. בסופו של דבר היה משתלם הרבה יותר לחזור לליסבון ולנסוע משם ברכבת של שמונה שעות, אבל אם הייתי ידוע בתור אחד שעושה רק דברים משתלמים, הייתי מתכנן טיול צנוע יותר. פתח-תקווה רבתי או משהו. על כל פנים, יהא זה לקח עבורכם, קטנטנים: הקפידו לקרוא את כל ההוראות באינטרנט, אחרת תשלמו מאתיים ומשהו שקלים על קליק אחד ששכחתם לעשות.
הרושם הראשוני האמיתי שלי ממדריד היה ששדה התעופה שלה לא ממוקם היטב. כלומר, יש מצב שנחתּי בשדה התעופה של בוקרשט, אבל ארבעים ותשעת קווי המטרו שלקחתי הובילו אותי ל-Sol, כיכר מרכזית בעיר. הפזמון נראה לי קצת מוכר; ארכיטקטורה מרשימה, מזג אוויר חורפי, שפה שנשמעת מאוד מצחיקה כשאני מנסה להגות אותה במבטא מקומי. כבר הייתי פה, לא? ובדיוק כשהתחלתי להרהר את אותם הרהורים מוכרים מעדוֹת "יפה פה, אבל אני יותר בודד ממצורע בספריה בבת-ים", הגיעה לי הפתעה בצורת שותף פטפטני לחדר. הכירו את האנְס (כן, אנחנו בספיישל ניקוד היום): אמריקאי ארך שיער, מעשן כקטר, וגבוה כעץ אדר. כל פסיעה שלו שווה ת"ק פרסאות לערך, אבל כל התכונות הפיזיות המגונות האלה- והריח בראשן, כי או מיי גאד, כמה הסריח אצלנו בחדר- לא מאפילות על מהממותו הכללית של הבחור. הוא למד עברית, יוונית ולטינית בקולג' לפני שהחליט לפרוש מעולם האקדמיה ולתור את העולם. הוא חובב פילוסופיה אנטי-מערבית, הספרדית שלו לא רעה בכלל והוא מקושר במדריד יותר מדף בית ממוצע. הוא כל מה שהייתי רוצה להיות, ועוד. רק לא, כי בכל זאת הוא מתלבש זוועה, אבל העיקרון תופס.
 
דיברנו קלות על ההבדלים בין ישראל לוויסקונסין. למעשה, כל ניסיון שלנו למצוא קווי דמיון בין השתיים מסתכם בהבנה שלמעשה, אין ביניהן קווי דמיון. אבל ניחא, הוא כזה איש שיחה מוצלח, שאפשר להתגבר גם על כאלה מכשולים בנאליים. הו, אגב מכשולים, זה המקום לציין עד כמה משונה היה ההוסטל שלנו. מסתבר שההגדרה ל- 'הוסטל' היא מאוד גמישה כי תכל'ס חיינו בדירה של מישהו. אנשים הסתובבו בו ללא הפסקה בחלוקים, היה חדר שירותים אחד לכל האורחים ואחד נוסף ל... אני רוצה להגיד 'אורחים אחרים', אבל זה רק מטעמי נימוס. האנשים האלה גרו שם, בחיי. זה הבית שלהם. אולי הם שוכרים אותו ממישהו, אבל זה מעון הקבע שלהם ללא עוררין. ביזאר לגמרי. חדרי האורחים מוקמו בקצה של מסדרון, עם תנור שלא הפסיק לעבוד, ואחד השפריצרים הארורים האלה, שמתיזים מטהר אוויר כל מספר קצוב של דקות. לכל המקום היתה אווירה של בית אבות, עם האוכלוסיה בילט-אין. וכבר אמרתי שאנשים גרו שם? כאילו, אשכרה גרו. זה כל כך משונה. כל מה שחסר הוא ספרדיה מבוגרת שתבוא לאסוף לנו את הבגדים הרטובים מהרצפה ותבקש מאיתנו לעשות קניות בדרך חזרה מבית הספר. הכל אודות אמא, גרסת הריאליטי.

anyway, האנס. יש לו שלושה חברים משונים שישנים תחת כיפת השמיים בכל מיני כיכרות ברחבי העיר. ביום הם מעשנים, בלילה הם מעשנים עוד קצת ונרדמים. שלושתם נראים כמו ילדים שגדלו בלהקת זאבים, ורק דיוס מיו יודע מאיפה להם הממון לכל החשיש שהם צורכים בהפגנתיות מול תחנת המשטרה. אבל זה חלק מהקסם האירופאי, לא? הקלות הבלתי נסבלת של אי-הקיום. ברביעי בערב נגררתי אחריו ואחרי הגרסה שלו ל"וזרח השמש" למועדון בלוז ברחוב סמוך להוסטל. להלן חוות דעתי על מוזיקת בלוז: בוז. סתם, אבל איזה קאץ' פרייז מעולה זה. ישבתי, מאזין לחלקים בשיחות הסופר-מהירות שלהם באנגלית (מסתבר שהאוזן שלי לא מתרגלת לזה בקלות), ריחמתי על עצמי כמו תמיד, ופתאום- תפנית נוספת. אחד החברים של האנס, בחור סימפטי מלִידְס, ניסה כל הערב להשתחל למכנסיה של אוסטרלית חביבה בשם קט. לקראת הבירה הרביעית, ואחרי שעזבנו את מועדון הבלוז לטובת מסעדת טאפאס-ללא-טאפאס, הוא גם היה די קרוב להשגת המטרה. אתם בוודאי מכירים את הטיפוס של קט: סיפור חיים מסריח, משפחה לא לגמרי מתפקדת, דימוי גוף מעוות ונטיה להסתבך בצרות מזן ה"שיכורה ומנוצלת" שכולנו אוהבים. באחד מפרצי הווידויים המבוסמים שלה (בתחנה השלישית של הערב- מועדון דוחה עם רקדנים חצי עירומים בכובעי בוקרים, ואווירה מוזיקלית של קלאב טורקי ב-2004), היא שאלה אותי למה אני לא מנסה להתחיל איתה. הסברתי לה את המצב בעדינות, ונעשינו חברים טובים מאותה נקודה. זאת אומרת, חברים טובים במידת האפשר, כי כנראה לא אראה אותה יותר בחיים, אבל זו דרכו של עולם. לקראת חמש בבוקר, אחרי שרוב החבורה התפזרה, ליווינו אותה להוסטל שלה, והבחורה פשוט מעדה על איזו אבן והשתטחה על המדרכה, עם הראש ישר לתוך הבלטות. מקסים.
 
בקיצור, עזבו אתכם מצרות של אחרים. אלפי דומות-קט מסתובבות ברגעים אלה ברחבי העולם, מועדות או מקיאות על בחורים שבוחנים אותן באור חדש ולא מחמיא. למחרת הן קמות ולא מבינות איך זה שוב קרה להן. וואטאבר, העיקר שדיברתי עם אנשים. והם היו נחמדים. ואני הייתי נחמד אליהם בחזרה. דברים כאלה לא קורים כל יום, חביבים, בואו ניקח דקה להעריך את זה. אמנם כל הבגדים שלי מריחים כמו הבוקר שאחרי ל"ג בעומר, וישנתי מעט מדי, אבל דיברתי. עם זרים. וזה היה נחמד. ברכו את שם ה' המבורך, והודו למדריד כי טוב.

***

כיוון שאי אפשר היה להשיג חדר נורמלי ליום שישי במדריד (שעה וחצי של חיטוט באינטרנט העלתה את האופציות הבאות: לשכור חדר במלון אמיתי, מה שנשמע מפתה עד שמבינים שזה בא על חשבון קניות עתידיות או להצטרף לחבורת הזבל ולהצטנף באיזו פלאזה עד שבת בבוקר), החלטתי להקדים את ההגעה שלי לוולנסיה. אני לא יודע אם יש שם אשכרה משהו לעשות, אבל תפוזים אני אוהב, אז המחשבות שלי נוטות להיות קצת חיוביות בנושא. אדיוס, אמיגוס. 

(הערה: אין תמונות ממדריד כי מזג האוויר לאורך כל שהותי שם היה כה מחורבן, עד שאזל לי כל החשק לצלם משהו. את המעט שיש אעלה לפייסבוק או אגנוז לטובתו הכללית של ז'אנר הצילום התיירותי)

מוכן לקלוז אפ שלי- פורטו

חשיפה ארוכה זה משהו. אבל שימו לב לחלקלקות של המרצפות. עכשיו דמיינו את עצמכם עם תיק של 20 קילו על הגב ונעליים שלא בדיוק מותאמות להליכה. עכשיו תיפלו על התחת. בדיוק.

שעון בן חיל זה ממוקם בכיכר המרכזית של פורטו, ממש מול בנין העיריה (גם הוא מרשים בדרכו, אבל עשוי שיש אפור ולא אטרקטיבי אז ויתרתי). המצלמה שלי די מחורבנת בשוטים רחבים, אז קצת קשה לראות פה כמה הוא עצום וכמה מפורט הפיסול עליו. הוסטל הפלאים שלי מוקם שניה וחצי משם, ומומלץ בחום לא רק בשל כך.

הנהר בלילה, כולל טיפות אותנטיות של גשם, כדי שתעריכו את המאמץ שהשקעתי בצילום. חיכיתי ללילה בכוונה כדי לתפוס את התאורה, וגם כי הימרתי שמזג האוויר ירגע עד אז. כמובן שטעיתי, והמכנסיים שלי נרטבו עד לקו הברכיים בערך. היה קסום.

בהתחלה חשבתי שזה מחסן, אבל מסתבר שזו חנות, שפשוט לא מאמינה במדפים. ואפשר להבין אותה. כמו שכל טינאייג'ר יודע- רצפה היא מקום אידאלי לשמור בו דברים.

ד"ש ממדריד, נתראה בקרוב.

כמו יין טוב

שלושה ימים הם פרק זמן די קצר, בעיקר כשבוחנים אותם אל מול הנצח האינסופי של המרחב והזמן. אבל בואו נפשט את זה קלות: שלושה ימים זה פרק זמן הגיוני לגמרי לגבש את דעתך על מקום מסוים. לא נראה לי שיש ערים, שצריך לחיות בהן שבוע או שבועיים בשביל להבין אם אי פעם תוכל לחבב אותן. בדיוק בגלל זה החלטתי שליסבון היתה מקסימה בדרכה, אבל יאללה ביי. מה גם שתוכניותיי הנפתלות כללו מיצוי של פורטוגל עד סוף פברואר, אז בעצם לא היתה סיבה להישאר מעבר לימים ששריינתי לי בהוסטל. טרי-לי-לי קפצתי על רכבת (ובאומרי טרי-לי-לי אני מתכוון, כמובן, לעשרים דקות מאבק מיוזעות של סחיבת התיק המפלצתי שלי לתחנת הרכבת, מה שעלה לי בגב תפוס לשארית היום) לפורטו. מהי פורטו, תשאלו, ואענה: בירת המחוז הצפוני של פורטוגל, כאילו דה. 
כיוון שאני בבון לבנטיני דוחה, התמקמתי אקראית באחד מקרונות הרכבת. אחרי שעתיים של נסיעה, הסתבר שאני יושב למישהו במקום, ושהמילים והמספרים על הכרטיס, אלה שאת משמעותם לא טרחתי לברר מטעמי "פורטוגזית זה לחלשים", ציינו למעשה את המושב שלי. הפלא ופלא, זה היה באותו קרון, כך שמבוכה גדולה מדי לא היתה פה, אבל עדיין לא נעים. מה גם שאיך תסביר למי שאינו דובר אנגלית, שאתה מאוד מצטער, אבל מה זה כבר משנה איפה תשב בנסיעה, כל עוד תשב? אך זה היגיון שתופס בעיקר בישראל, ואין לדעת איך יגיבו לו האירופאים, אז שתקתי.
 
לעיר עצמה הגעתי אחר הצהריים, מה שמתברר כמוטיב חוזר בטיול עד כה, וגם כטעות. הגעה אחה"צ פירושה להפסיד חצי יום הסתובבות, ולהרוויח בעיקר עייפות רבתי מכל ההיטלטלויות בדרכים. ההוסטל שלי- Rivoli Cinema Hostel- חתיכי ומפנק. החדרים מעוצבים בהשראת סרטים של במאים מפורסמים, והמסדרונות מעוטרים בכרזות קולנוע. אני ישן בחדר "על העיוורון", והוא אכן כולו לבן, בדיוק כמו בספר (את הסרט לא ראיתי, שמעתי שהוא די מחורבן). את החדר אני חולק עם בחור בשם חזוס, שזה היסטרי מסיבות רבות ומגוונות. אחת מהן היא ההגייה המקומית של השם הזה, שהופכת אותו ל-"היי, סוס!", ואחרת היא העובדה שאוטומטית עולה לי לראש החבר העוללי של מדונה (http://models.com/models/jesus-luz), ותאמינו לי, זה לא דומה.
עוד בהוסטל: חבורה בריטית. הבריטים הם... נו, בריטים. הם שאלו אותי אם אני יודע קרב מגע או אם יריתי בעוזי, כאילו אין שאלות פחות מקוריות בעולם. תחביביהם הנוספים כוללים לא לקרוא זה לזה בשמותיהם האמיתיים, שיחות אינסופיות על מנועים ומכוניות תוצרת-בית וְ I shit you not- קישוט חולצות. משונה. אבל היי, שיני סוס שמקבלים במתנה וכו', נכון? זאת אומרת, אם הם מספיק חביבים על מנת ליזום שיחות, מי אני שאתעלם? בדיוק. אני חוזה שככה, עד הפרט האחרון, תראינה כל הקבוצות הבריטיות שאפגוש במסעי.
 
הכל פה גשום אז אין יותר מדי הזדמנויות לצילום הולם. בליסבון קניתי מטריה, שכנראה עשויה מטישו תפור לקיסמי שיניים, מה שיכול אולי להסביר למה אחרי רבע שעה של הסתובבות בפורטו היא הושלכה לפח. בשיטוטיי הרגליים מצאתי בית קפה מעולה, עם דלפק ארוך מחופה מתכת, שכוסות קפה וכרטיסי אשראי מחליקים עליו כמו שולחן עצום של אייר-הוקי (http://www.candystand.com/play/air-hockey-extreme). טעמתי שם קינוח מקומי, שאת שמו אני לא יכול לבטא ואת תכולתו אני לא יכול להגדיר, אבל הוא היה ממש טעים, וכל העסק עלה אולי יורו וחצי. טיפ של אלופים: כל פורטוגל שופעת בתי קפה לוכסן מאפיות לוכסן סנדוויצ'יות, המכונים Snack Bar. מקובל להזמין שם קפה וארוחה קטנה או גדולה (יש כאלה שממש מגישים ארוחות מלאות לשולחנות עם מלצרים וכל כללי הטקס), והמחירים שם תמיד מגוחכים; תוסיפו שתיה ותשלמו אולי שישה יורו. הכי אודטה.
אם אתם בעניין של טייק אווי, כדאי, ובכן, שתיחנקו עם זה. המקומיים כנראה לא חסידים גדולים של שתיה תוך הליכה או נסיעה. אם חשקה נפשכם במשקה זריז, שתו אותו על הדלפק ואוצו לדרככם, אבל לקחת? כוס קפה? לדרך?! חילול הקודש. רוב המקומות בכלל לא מחזיקים כוסות נייר או פלסטיק, מה שהופך כל אירוע של "אולי בא לי קפה" לחווית "אולי אמצא לי מקום לשבת, רצוי גם שיבינו מה אני אומר ויפסיקו להסתכל עלי עקום כשאני מבקש גם חלב". אבל השמועה מספרת שבבספרד יש סטארבקס, אז לא הכל עגום.