קשה לסכם שבוע של התרחשויות, בעיקר כשלוקחים בחשבון את מקדם הזמן שחלף. מה גם, שלראשונה לא בוער בי הדחף לתעד כל צעד ושעל, כאילו אני איזה פרויקט-צד של קופרמן הפקות (לימים בהם, אתם יודעים, הרייטינג לא ממש מעניין אותם). כך או כך, זה הולך להיות סיכום מאוד סלקטיבי של ברצלונה, בעטיים של כמה טעמים ותרוצים, את רובם אתם יכולים לפענח לבד, וחלקם פשוט לא כאלה מעניינים כדי שתרצו בכלל לקרוא אותם. ועכשיו, אחרי שכבר ממש מתחשק לדקור את העיניים בצ'ופ-סטיק מרוב טרחנות, הנה קצת מלל עבורכם. כי אכפת לי.
זה לא שמזג האוויר בוולנסיה היה מושלם. למעט יום אחד של שמש, עברה עלי שם תקופה די סגרירית. לכן, בנוסעי לברצלונה יכולתי רק לקוות לעליה קלה בטמפרטורות, פלוס רוחות במהירות מתחשבת, מהסוג שלא גורם לך לשחזר סצינות נבחרות מ'מרי פופוינס'. שמעו אותי אלֵוהי מזג האוויר, דנו ביניהם ארוכות על כוס תה, ואמרו: זין בעין. שלג, חבריה. אחו-שילינג שלג ירד בשעות ההגעה שלי לברצלונה. שפשפתי עיניים בתמיהה, מקווה שאולי ארבע שעות ברכבת נותנות בי את אותותיהן המנטאליים, אבל לא. מסילות משותקות, מכוניות תקועות, מעברי חציה חלקלקים- כל חלקיק מפנטזיות 'הניצוץ' שלי קם ונהיה, ועוד בעיר חוף מזרח תיכונית. נו. אחרי מסע לא פשוט ברחבי העיר בחיפוש אחר ההוסטל המזורגג שלי (שהרוויח את התואר הזה היות ואין להם שלט על הבניין או לידו, ולכן צריך אשכרה לחזר על הפתחים של הבניינים ברחוב ולראות אם הפעם קלעת), פגשתי את השותפה האחת שלי לחדר, וקיבלתי רשימת הוראות מהבחורה בדלפק. אמרתי בחורה? טוב, עד עכשיו אני לא לגמרי בטוח בנוגע למגדר של אותה בריה, אבל לצורך העניין נתיחס אליה בלשון נקבה. אגב כינויי גוף, זה המקום להתוודות שביני לבין עצמי, אני נוטה לפנות אלי בגוף ראשון רבים. למשל: מחר נלך לשוק או נשאר לנו רק למצוא מקום ש- וכו'. אני משער שזה עול מתבקש כשמטיילים לבד, ואני מצפה בכיליון עיניים ליום בו ממש אתחיל לפנות לעדן השני בשם, ובקול רם.
עוד באותו לילה עשתה השותפה לחדר משהו משונה. לקראת שלוש, היא ואיזה בחור נכנסו לחדר ופטפטו בינהם ארוכות. בסופו של דבר הוא חלץ את נעליו, זחל למיטה מעלי, והלך לישון. אני חושד, יקירים, שהוא לא ממש שילם על הלינה שלו במקום. למעשה, בתרחיש שבדיתי, היא אספה אותו באיזה פאב או מועדון והציעה לו להעביר את הלילה, שוכחת לקחת אותי בחשבון, ובסוף משכנת אותו בבושת פנים ואיברים אחרים במיטה הפנויה בחדר. מחמיא, אני יודע, וגם מלא קלאסה. בכל מקרה, בעשר בבוקר הוא חמק מהחדר, מנסה להשאיר מיטה מסודרת ככל האפשר. ברגעים האלה, בהם עמדו השניים ולחשו זה אל זו בקול רם מדי, באמצע הלילה ומעל מיטתי, החלטתי שאני שונא את הבת-זונה, ועל אף נסיונותיה ליזום שיחות בהמשך השהות המשותפת שלנו בחדר, הייתי רק נובח לכיוונה כל מיני מילות נימוס ומחריש. וזה למה? כי אני לא אוהב שמעירים אותי. וכי זה נראה לי די מטומטם להביא מישהו באמצע הלילה להוסטל. וגם כי היא לבשה יותר מדי טרנינגים, והרגישה בנוח לנכס לעצמה שני קולבים, אז בכלל.
עוד דברים שיש בברצלונה מלבד ריבים בניחוח גיל הנעורים: כפור. אז קניתי צעיף ומשקפי שמש (כי אמנם צונן, אבל גם שמש ארורה בכל מקום), אותם תירצתי לעצמי כדברים שבהכרח. דווקא כפפות, שנראו כאביזר מאוד שימושי בחורף הקר ביותר שברצלונה ידעה בעשרים השנים האחרונות (מישהו הפיץ את זה בחדר המשותף בהוסטל, אין לי מושג אם זה מבוסס על מידע קונקרטי), לא הצלחתי למצוא, ולכן כפות ידיי קיבלו לוק סקסי של עור מתקלף. שזה, אגב, המראה הכי נכון לאביב-קיץ 2010, למקרה שתהיתם. מחקו את כל חולצות הפסים בכחול לבן שH&M ינסו לדחוף לכם כמו מאביסי פרות, ורשמו: מוזנח. זה ה-דבר. בכל מקרה, הפוֹך הפכתי את כל רחוב הקניות העיקרי של ברצלונה- פסאג' דה גראסיה- וכפפות לא מצאתי. כן מצאתי המון דברים ללבוש לימים הארוכים באוגוסט, בהם אתבטל ליד הבריכה ואצווה על המשרת שלי להביא לי משקה קוקוס, אבל משהו לעכשיו (איכס, איזה מינוח מאטרף זה)? יוק. יוקו. יוקו אונו וג'ון לנון, ותקופה שלמה של ישיבה במיטה. כלומר הכל, מלבד מה שבאמת רציתי. כנראה שאלוהי עדין היו בהפסקת תה. או סייסטה, שמעתי שגם זה נפוץ בספרד. עוד נפוץ בספרד: סניפים של דברים. בפסאג' דה גראסיה יש ארבעה או חמישה H&Mים (בלי תורים של מאה איש, לפחות ממה שחוויתי אישית), מנות גדושות של זארה, היכלי מנגו, ברשקה וכל רשת ספרדית אחרת. המחשבה השיווקית היא, כנראה, להתקיף את הלקוח בכמויות של בגדים, כדי שירגיש במיעוט אם הוא לא קונה משהו. זה גם משחק לטובתך, כי אם חסר משהו במידה שלך בסניף אחד, כל שעליך לעשות הוא להדרים שלושה בניינים, ושם כבר בטוח יש הכל. או שלא, ואז שוב- שלושה בניינים דרומה, עד גמר וחוזר חלילה. בסוף מוצאים את חצאית המשבצות הזאת, גם אם בהתחלה בכלל חיפשת כלוב לאוגרים.
אחרי כמה ימים של טיפוסים והתגלגלויות באותו פסאג', החלטתי לחקור גם קצת ימינה ושמאלה. קראתי בלונלי פלאנט הקסום על שוק פשפשים בפאתי העיר, והחלטתי לרדת לעומק העניין. גם השמש עשתה ג'סטה והחליטה לצאת באותו יום, אז אפילו לא היה כזה דוחה. אין לי איך להגן על עצמי בקטעים האלה, אז אודה מראש: אני אוהב שווקים. שוקי ירקות ופירות ממלאים אותי גיל. בזארים מטופשים עם בגדים מוכי כינים גורמים לי לדלג בעליצות. ושוקי פשפשים? שכיות חמדה מעשה ידי אדם. פנינים נוצצות בתוך דלי של זפת. באמת שזה לא טוב לפאסון, אבל ככה זה. השוק בברצלונה לא אכזב, והציע סחורה משובחת- מתחתונים וגרביים, עבור בדיסקים של פורנו, בשמלות פלמנקו, תכשיטים, רהיטים, צעצועים, ספרים וכלה בכלי נשק. הסתובבתי כמו איזה ג'יין גודול, צופה בגורילות המחמד שלי, ובטקסים המשונים שהן מקיימות באמצעות החפצים המיוחדים שלהן. היה מפעים.
קשה ללכת מטר וחצי בעיר, בלי איזה שלט תועה, שיתחנן בפניכם שתלך לראות את הבניינים המשונים האלה, שברצלונה כה מפורסמת בגינם. על כנסיית סגרדה פמיליה שמעתם? נו, השטות הארכיטקטונית העצומה הזאת, שהם בונים שם בלהט כבר מיליון שנה, ותהיה גמורה בערך לקראת ביאתו השניה של ישו? זאתי, בדיוק. חרא של דבר. עבודה בעיניים, מלכודת תיירים, בוקי סריקי וכו'. נכנסים, משלמים ארבעה עשר יורו על הזכות לעמוד בתוך אתר בניה, ואז מקשקשים לכם על כמה הכל יהיה יפה יום אחד, וכמה גאודי היה גאון. נו, אתם יודעים מה יש לי לומר על גאונים .אחר כך, בחשש מה, המשכתי ליצירתו הידועה השניה של גאודי- פארק גואל. מהו פארק גואל? נו, מה אני, ויקיטראוול? עשו גוגל, באמא'שכם. פארק, מוזר, ארכיטקטורה, פנורמה של ברצלונה, בלה-בלה-מוזאיקה. אני בטוח שהמקום מקסים בקיץ. יש לו באמת נוף מדהים: העיר המרכזית, עד הנמל והים, פרושה הישר תחתיו וגבעות הפרברים מחבקות אותו מכל שאר הכיוונים. אבל היה די אפור ורטוב, ומלא תיירים ו... נו, עדיין היה יפה. אפילו קופסת השימורים שיש לי במקום לב פעמה בהתרגשות אחרי הטיפוס במעלה הגבעות, אל מקום שניתן לתאר אותו רק כמקדש פגאני, שצופה אל כל היופי הזה.
כדי לסמן וי סופית על כל חוויות התיירים בעיר (בחיי שאני כפסע לפני ללכסן את עיניי באופן מלאכותי ולרכוש חגורת כסף לצוואר), העברתי גם כמה אחרי-צהריים בלה-רמבלאס. זה רחוב ארוך ונאה, משופע בפסלים אנושיים, ציירי רחוב ועוד כל מיני שטויות שהמקומיים עושים כדי לגרום לך להוציא עוד עשרה יורו על פרט דקורטיבי מיין אין צ'יינה. גם שם עברתי בְשוק, עושה סלטות של אושר בין דוכנים של דגים חיים וברד פטל בצבע סגול בוהק. השיא היה ביום בו התקשיתי למצוא מקום נורמלי לארוחת צהריים, ופסעתי לתוך פאב מקומי. הזמנתי סנדוויץ' וצ'יפס וקיבלתי... ובכן משהו שהיה עונה על ההגדרה של חצי-סנדוויץ'-לקחת-מה-השם בסניף קמצני במיוחד של ארומה, וצ'יפס. בשקית. יו נואו, תפוצ'יפס כזה. עזבתי את המקום מתוסכל ורעב, והחלטתי שאת הישועה אמצא בחיקו המנחם של האוכל הביתי. הגעתי למקום שנקרא פיתה-האוס והזמנתי חצי מנה פלאפל. היה דוחה ויבש, ובאותה מידה יכלו להגיש לי חצת מנת בריסטול על מצע של אבן צפחה. נו, לך תצפה מגויים לעשות אוכל יהו- אה... כן. בגלל דברים כאלה אנחנו נפסיד באירווזיון.
אז זה הכל? הלכת ברחובות כמו איזה כלב משוטט, קנית לעצמך רצועת בד וחצי מנת פלאפל והבטת מאיזה מצפור? הזוהי מהותה של ברצלונה? הו. אז זהו. ישנם חלקים נוספים לביקורי בעיר, אליהם רמזתי בקוקטיות בתחילת הפוסט. תבינו, אני במלכוד קל בפורום הזה, ולא הכל יכול להיכתב בלב שלם. כלומר, הכל יכול להיכתב, כמובן, אבל אני לא ארגיש נוח לפרסם את זה. אני עוד לא בשלב הדנה ספקטורי שלי, בו אני כותב בשביל שאחר כך יפנו אלי ברחוב ויתפעלו מהתעוזה שלי. הלוואי, אבל לא כאן, לא כרגע. דעו שאני בסדר, שבריאותי שלמה, תודעתי חדה כסכין, ורק לעתים מאוד רחוקות אני סובל מפרכוסים או דמיונות שווא. אולי יום אחד אצמח איזה זוג בריא של אשכים ואפרסם ממואר שלם ונוקב של חיי, אבל עד אז? פלאפל וגאודי. סתם, אוי, זה נשמע נורא דרמטי, כיאלו דרסתי קשישה ואז עשיתי שורה של קוק מהגופה. אז לא. ניסיתם פעם לעשות שורה מגופה? מאוד לא פרקטי. אבל כן, יש דברים שאני מגונן עליהם מטעמי בושת הפרט. זהו. חסל סדר באורים.
אחרי שבוע של כל הנ"ל, הסקתי שהקיץ הקץ על התוכן הספרדי של הטיול שלי. חיפשתי אזור חדש לזהם במבטא הלא אמין שלי (אם כי קיבלתי מחמאות על המבטא הבריטי בו, מסתבר, אני משתמש ברגעים של שכרות קשה, [ע"ע הפסקה האחרונה] ), ודווקא חשבתי בהתחלה על בריסל, אבל היו טיסות זולות לאוסטריה אז צ'או אפסניה וגוטן טאג חבל הריין. אל תפספסו את הפרקים הבאים, יהיה פביולוס ואנשלוס.
זה לא שמזג האוויר בוולנסיה היה מושלם. למעט יום אחד של שמש, עברה עלי שם תקופה די סגרירית. לכן, בנוסעי לברצלונה יכולתי רק לקוות לעליה קלה בטמפרטורות, פלוס רוחות במהירות מתחשבת, מהסוג שלא גורם לך לשחזר סצינות נבחרות מ'מרי פופוינס'. שמעו אותי אלֵוהי מזג האוויר, דנו ביניהם ארוכות על כוס תה, ואמרו: זין בעין. שלג, חבריה. אחו-שילינג שלג ירד בשעות ההגעה שלי לברצלונה. שפשפתי עיניים בתמיהה, מקווה שאולי ארבע שעות ברכבת נותנות בי את אותותיהן המנטאליים, אבל לא. מסילות משותקות, מכוניות תקועות, מעברי חציה חלקלקים- כל חלקיק מפנטזיות 'הניצוץ' שלי קם ונהיה, ועוד בעיר חוף מזרח תיכונית. נו. אחרי מסע לא פשוט ברחבי העיר בחיפוש אחר ההוסטל המזורגג שלי (שהרוויח את התואר הזה היות ואין להם שלט על הבניין או לידו, ולכן צריך אשכרה לחזר על הפתחים של הבניינים ברחוב ולראות אם הפעם קלעת), פגשתי את השותפה האחת שלי לחדר, וקיבלתי רשימת הוראות מהבחורה בדלפק. אמרתי בחורה? טוב, עד עכשיו אני לא לגמרי בטוח בנוגע למגדר של אותה בריה, אבל לצורך העניין נתיחס אליה בלשון נקבה. אגב כינויי גוף, זה המקום להתוודות שביני לבין עצמי, אני נוטה לפנות אלי בגוף ראשון רבים. למשל: מחר נלך לשוק או נשאר לנו רק למצוא מקום ש- וכו'. אני משער שזה עול מתבקש כשמטיילים לבד, ואני מצפה בכיליון עיניים ליום בו ממש אתחיל לפנות לעדן השני בשם, ובקול רם.
עוד באותו לילה עשתה השותפה לחדר משהו משונה. לקראת שלוש, היא ואיזה בחור נכנסו לחדר ופטפטו בינהם ארוכות. בסופו של דבר הוא חלץ את נעליו, זחל למיטה מעלי, והלך לישון. אני חושד, יקירים, שהוא לא ממש שילם על הלינה שלו במקום. למעשה, בתרחיש שבדיתי, היא אספה אותו באיזה פאב או מועדון והציעה לו להעביר את הלילה, שוכחת לקחת אותי בחשבון, ובסוף משכנת אותו בבושת פנים ואיברים אחרים במיטה הפנויה בחדר. מחמיא, אני יודע, וגם מלא קלאסה. בכל מקרה, בעשר בבוקר הוא חמק מהחדר, מנסה להשאיר מיטה מסודרת ככל האפשר. ברגעים האלה, בהם עמדו השניים ולחשו זה אל זו בקול רם מדי, באמצע הלילה ומעל מיטתי, החלטתי שאני שונא את הבת-זונה, ועל אף נסיונותיה ליזום שיחות בהמשך השהות המשותפת שלנו בחדר, הייתי רק נובח לכיוונה כל מיני מילות נימוס ומחריש. וזה למה? כי אני לא אוהב שמעירים אותי. וכי זה נראה לי די מטומטם להביא מישהו באמצע הלילה להוסטל. וגם כי היא לבשה יותר מדי טרנינגים, והרגישה בנוח לנכס לעצמה שני קולבים, אז בכלל.
עוד דברים שיש בברצלונה מלבד ריבים בניחוח גיל הנעורים: כפור. אז קניתי צעיף ומשקפי שמש (כי אמנם צונן, אבל גם שמש ארורה בכל מקום), אותם תירצתי לעצמי כדברים שבהכרח. דווקא כפפות, שנראו כאביזר מאוד שימושי בחורף הקר ביותר שברצלונה ידעה בעשרים השנים האחרונות (מישהו הפיץ את זה בחדר המשותף בהוסטל, אין לי מושג אם זה מבוסס על מידע קונקרטי), לא הצלחתי למצוא, ולכן כפות ידיי קיבלו לוק סקסי של עור מתקלף. שזה, אגב, המראה הכי נכון לאביב-קיץ 2010, למקרה שתהיתם. מחקו את כל חולצות הפסים בכחול לבן שH&M ינסו לדחוף לכם כמו מאביסי פרות, ורשמו: מוזנח. זה ה-דבר. בכל מקרה, הפוֹך הפכתי את כל רחוב הקניות העיקרי של ברצלונה- פסאג' דה גראסיה- וכפפות לא מצאתי. כן מצאתי המון דברים ללבוש לימים הארוכים באוגוסט, בהם אתבטל ליד הבריכה ואצווה על המשרת שלי להביא לי משקה קוקוס, אבל משהו לעכשיו (איכס, איזה מינוח מאטרף זה)? יוק. יוקו. יוקו אונו וג'ון לנון, ותקופה שלמה של ישיבה במיטה. כלומר הכל, מלבד מה שבאמת רציתי. כנראה שאלוהי עדין היו בהפסקת תה. או סייסטה, שמעתי שגם זה נפוץ בספרד. עוד נפוץ בספרד: סניפים של דברים. בפסאג' דה גראסיה יש ארבעה או חמישה H&Mים (בלי תורים של מאה איש, לפחות ממה שחוויתי אישית), מנות גדושות של זארה, היכלי מנגו, ברשקה וכל רשת ספרדית אחרת. המחשבה השיווקית היא, כנראה, להתקיף את הלקוח בכמויות של בגדים, כדי שירגיש במיעוט אם הוא לא קונה משהו. זה גם משחק לטובתך, כי אם חסר משהו במידה שלך בסניף אחד, כל שעליך לעשות הוא להדרים שלושה בניינים, ושם כבר בטוח יש הכל. או שלא, ואז שוב- שלושה בניינים דרומה, עד גמר וחוזר חלילה. בסוף מוצאים את חצאית המשבצות הזאת, גם אם בהתחלה בכלל חיפשת כלוב לאוגרים.
אחרי כמה ימים של טיפוסים והתגלגלויות באותו פסאג', החלטתי לחקור גם קצת ימינה ושמאלה. קראתי בלונלי פלאנט הקסום על שוק פשפשים בפאתי העיר, והחלטתי לרדת לעומק העניין. גם השמש עשתה ג'סטה והחליטה לצאת באותו יום, אז אפילו לא היה כזה דוחה. אין לי איך להגן על עצמי בקטעים האלה, אז אודה מראש: אני אוהב שווקים. שוקי ירקות ופירות ממלאים אותי גיל. בזארים מטופשים עם בגדים מוכי כינים גורמים לי לדלג בעליצות. ושוקי פשפשים? שכיות חמדה מעשה ידי אדם. פנינים נוצצות בתוך דלי של זפת. באמת שזה לא טוב לפאסון, אבל ככה זה. השוק בברצלונה לא אכזב, והציע סחורה משובחת- מתחתונים וגרביים, עבור בדיסקים של פורנו, בשמלות פלמנקו, תכשיטים, רהיטים, צעצועים, ספרים וכלה בכלי נשק. הסתובבתי כמו איזה ג'יין גודול, צופה בגורילות המחמד שלי, ובטקסים המשונים שהן מקיימות באמצעות החפצים המיוחדים שלהן. היה מפעים.
קשה ללכת מטר וחצי בעיר, בלי איזה שלט תועה, שיתחנן בפניכם שתלך לראות את הבניינים המשונים האלה, שברצלונה כה מפורסמת בגינם. על כנסיית סגרדה פמיליה שמעתם? נו, השטות הארכיטקטונית העצומה הזאת, שהם בונים שם בלהט כבר מיליון שנה, ותהיה גמורה בערך לקראת ביאתו השניה של ישו? זאתי, בדיוק. חרא של דבר. עבודה בעיניים, מלכודת תיירים, בוקי סריקי וכו'. נכנסים, משלמים ארבעה עשר יורו על הזכות לעמוד בתוך אתר בניה, ואז מקשקשים לכם על כמה הכל יהיה יפה יום אחד, וכמה גאודי היה גאון. נו, אתם יודעים מה יש לי לומר על גאונים .אחר כך, בחשש מה, המשכתי ליצירתו הידועה השניה של גאודי- פארק גואל. מהו פארק גואל? נו, מה אני, ויקיטראוול? עשו גוגל, באמא'שכם. פארק, מוזר, ארכיטקטורה, פנורמה של ברצלונה, בלה-בלה-מוזאיקה. אני בטוח שהמקום מקסים בקיץ. יש לו באמת נוף מדהים: העיר המרכזית, עד הנמל והים, פרושה הישר תחתיו וגבעות הפרברים מחבקות אותו מכל שאר הכיוונים. אבל היה די אפור ורטוב, ומלא תיירים ו... נו, עדיין היה יפה. אפילו קופסת השימורים שיש לי במקום לב פעמה בהתרגשות אחרי הטיפוס במעלה הגבעות, אל מקום שניתן לתאר אותו רק כמקדש פגאני, שצופה אל כל היופי הזה.
כדי לסמן וי סופית על כל חוויות התיירים בעיר (בחיי שאני כפסע לפני ללכסן את עיניי באופן מלאכותי ולרכוש חגורת כסף לצוואר), העברתי גם כמה אחרי-צהריים בלה-רמבלאס. זה רחוב ארוך ונאה, משופע בפסלים אנושיים, ציירי רחוב ועוד כל מיני שטויות שהמקומיים עושים כדי לגרום לך להוציא עוד עשרה יורו על פרט דקורטיבי מיין אין צ'יינה. גם שם עברתי בְשוק, עושה סלטות של אושר בין דוכנים של דגים חיים וברד פטל בצבע סגול בוהק. השיא היה ביום בו התקשיתי למצוא מקום נורמלי לארוחת צהריים, ופסעתי לתוך פאב מקומי. הזמנתי סנדוויץ' וצ'יפס וקיבלתי... ובכן משהו שהיה עונה על ההגדרה של חצי-סנדוויץ'-לקחת-מה-השם בסניף קמצני במיוחד של ארומה, וצ'יפס. בשקית. יו נואו, תפוצ'יפס כזה. עזבתי את המקום מתוסכל ורעב, והחלטתי שאת הישועה אמצא בחיקו המנחם של האוכל הביתי. הגעתי למקום שנקרא פיתה-האוס והזמנתי חצי מנה פלאפל. היה דוחה ויבש, ובאותה מידה יכלו להגיש לי חצת מנת בריסטול על מצע של אבן צפחה. נו, לך תצפה מגויים לעשות אוכל יהו- אה... כן. בגלל דברים כאלה אנחנו נפסיד באירווזיון.
אז זה הכל? הלכת ברחובות כמו איזה כלב משוטט, קנית לעצמך רצועת בד וחצי מנת פלאפל והבטת מאיזה מצפור? הזוהי מהותה של ברצלונה? הו. אז זהו. ישנם חלקים נוספים לביקורי בעיר, אליהם רמזתי בקוקטיות בתחילת הפוסט. תבינו, אני במלכוד קל בפורום הזה, ולא הכל יכול להיכתב בלב שלם. כלומר, הכל יכול להיכתב, כמובן, אבל אני לא ארגיש נוח לפרסם את זה. אני עוד לא בשלב הדנה ספקטורי שלי, בו אני כותב בשביל שאחר כך יפנו אלי ברחוב ויתפעלו מהתעוזה שלי. הלוואי, אבל לא כאן, לא כרגע. דעו שאני בסדר, שבריאותי שלמה, תודעתי חדה כסכין, ורק לעתים מאוד רחוקות אני סובל מפרכוסים או דמיונות שווא. אולי יום אחד אצמח איזה זוג בריא של אשכים ואפרסם ממואר שלם ונוקב של חיי, אבל עד אז? פלאפל וגאודי. סתם, אוי, זה נשמע נורא דרמטי, כיאלו דרסתי קשישה ואז עשיתי שורה של קוק מהגופה. אז לא. ניסיתם פעם לעשות שורה מגופה? מאוד לא פרקטי. אבל כן, יש דברים שאני מגונן עליהם מטעמי בושת הפרט. זהו. חסל סדר באורים.
אחרי שבוע של כל הנ"ל, הסקתי שהקיץ הקץ על התוכן הספרדי של הטיול שלי. חיפשתי אזור חדש לזהם במבטא הלא אמין שלי (אם כי קיבלתי מחמאות על המבטא הבריטי בו, מסתבר, אני משתמש ברגעים של שכרות קשה, [ע"ע הפסקה האחרונה] ), ודווקא חשבתי בהתחלה על בריסל, אבל היו טיסות זולות לאוסטריה אז צ'או אפסניה וגוטן טאג חבל הריין. אל תפספסו את הפרקים הבאים, יהיה פביולוס ואנשלוס.
תגובה 1:
לא יפה ככה לעורר את סקרנות הקוראים...
הוסף רשומת תגובה