גרמניה מאניה- חלק איינס: סבלות היהודים במינכן

יש כאלה שלא יופתעו מפרק הזמן הלא מבוטל שעבר מאז העדכון הקודם. לאלה שדווקא כן, אני מוכן לתרץ במקבילה המשונה שלי לפגרת חגים. לא שזה לגמרי מדויק, אבל היי, לא היה פשוט ביציאת מצרים, נכון? אז תנו לי ליהנות מהספק, וכמאמר להקת המופת, הדיאמונד'Z- בוא נזרום. (אגב דיאמונד'Z, מה לעזאזל זה  אמור להביע? אי שם בדירתה הבטח-מכוערת קורין אלאל מתכווצת בבושה).

בפרקים האחרונים בשרשרת המרמורים שלי (או מרמרת השרשורים שלי, כפי שאני קורא לה בארבע עיניים): פורטוגל, ספרד ואוסטריה. לאחרונה נראו עקבותיי (הממורמרים, כאמור) בפרבר הציורי זלצבורג. אבל חברים, זה היה לפני איזה שלושה שבועות, והזיכרון שלי לטווח קצר גם ככה משובש, אז כל הפרטים בנוגע לצעדיי הראשונים בגרמניה הם בגדר השערה מושכלת לוכסן פתיחה של העמודים הרלוונטיים בלונלי פלאנט וניסיון להיזכר איפה בדיוק הייתי.

ונתחיל בתלונה: נסיעה מזלצבורג למינכן אורכת כשעתיים, ועולה משהו כמו 30 יורו. בהיותי אזרח שומר חוק, קניתי כרטיס. עליתי לרכבת, נסוע נסעתי את השעתיים האמורות, וירדתי בתחנה המרכזית של מינכן כשכרטיס הנסיעה שלי צח ובתולי. יד כרטיסן זדונה ובוטחת לא אחזה בו או ליטפה אותו, שלא להזכיר בכלל ניקוב. קיצר, שילמתי סתם מלא כסף על הנסיעה, כשיכולתי- ככל ישראלי בר דעת- לעלות בלי לשלם ולהגיד שחשבתי שזה מקובל פה. ובכלל, עניין האמון מאוד נוכח בקיום הגרמני. הממשלה ושלוחותיה, כמו גם גופים ועסקים פרטיים, מאוד סומכים על הפרט שיידע להסתדר בעצמו, ואם אפשר, שגם יעשה את זה זריז כי יש עוד מיליון אחריו בתור. כל החנויות פה מתנהלות במין שלוות זן גרמנית וצייתנית, בה מצופה ממך לדעת בדיוק מה אתה רוצה ואיך להתנהג. צריך מאוד להתאמץ בשביל להוציא את הגרמני הממוצע (והפיכח, שזה אמנם לא לגמרי ממוצע, אבל נו, לצורך העניין) מכליו. זה מרענן ונעים מחד, אבל מאידך גם מאוד מבלבל. אני, למשל, בהיותי ברברי דוחה ממדינת עולם שלישי בה גמלים דוהרים ברחובות ורוב התושבים מתגוררים בבקתות קש על גדות הנהר, אף פעם לא בטוח אם המקום שאני אוכל בו הוא מקום של הגשה עצמית או מקום עם מלצרים. יש שולחנות, אבל אף אחד לא יושב בהם. הסכו"ם נלקח באופן עצמאי, אבל לפעמים מקבלים אותו מהאיש בקופה. יש מלצרים, אבל הם ישאלו אותך מה אתה רוצה עוד לפני שהתיישבת, ואם חלילה תבקש דקה להעיף מבט בתפריט, הם יניחו לך לנפשך לחצי שעה בערך. המקומיים מנווטים בזה היטב- סוקרים במהירות את המקום, מזמינים, מקבלים שירות. אני ושכמותי, שמתענגים על תרגום חובבני ושבור של רכיבי המנות, מקבלים פה את אותו היחס כמו הזקנים התמהוניים שמזמינים חצי כוס מיץ ויושבים שעתיים עם העיתון. זו מין קורקטיות מהולה ברחמים על מצע של מבטי "הו, תיירים... בעולם מושלם היינו מטביעים את כולכם בים והולכים לשתות בירה".

בכל מקרה- מינכן. אחלה עיר, עד כמה שזכור לי. ההוסטל שלי נח בתוך- הפלא ופלא- שכונת מהגרים מלאת קבביות, כולל פיצרייה חצי טורקית, בה הזמנתי בטעות פיצת ירקות כבושים. אוקיי, בואו נבהיר פה משהו: אני לא מהאכלנים האקזוטיים. אני צריך את המזון שלי מבושל, מטוגן וחתוך. רצוי שלא ייראה כמו דייסה של משהו או איברים פנימיים. ירקות כבושים אני לא אוהב, וגם בבית אני נמנע מהם. אבל התפדחתי כל כך להחזיר את המנה ולקבל עוד סט של מבטים נוזפים מהגרסה המקומית לבסאם זועמוט, שמילאתי פי מים. ופיצה. והיה ממש טעים. זהו, אז המשל פה: פיצה עם פלפלים כבושים זה משהו. הפרויקט הבא הוא חצילים, אם יהיו עדכונים מרעישים בנושא, תוכלו לקרוא עליהם פה. אני יודע שהשבתות שלכם לא שלמות לפני שקראתם על הרגלי אכילת הירקות שלי.

למינכן רחוב קניות משגשג עם משהו כמו תשעה סניפים של H&M, כמתבקש מכל עיר מתוקנת. עוד ברחוב הזה: דוכנים לשקדים מסוכרים עם ארומה ממסטלת, היכלים עצומים של נעליים לפרחות ומגדל שעון. לא סתם שעון, צנוע כזה, שמראה את השעה. לא פה במינכן המשוכללת, זה מה שבטוח. שלוש פעמים ביום נפתח בו צוהר, ואיזו מסכת משונה על תולדות העיר מוצגת על ידי בובות עץ. כמו מריונטות בגודל של דֶני ענק עם תלבושות והעמדה דרמטית וכו'. באותם מועדים קסומים נעשה ממש מסוכן לעבור באזור המסוים הזה ברחוב, כי כל תייר שמכבד את עצמו פשוט חייב לעצור ולצלם את החמדה הזאת. רק שלא ממש רואים כלום, כי בכל זאת מגדל, והבובות נעוצות אי שם בקומה הארבע-מאות שלו. אבל שזה יעצור את עדר הלינג-לינגים, ההירו נאקמוראים והנוריקו סאנים מלעמוד במקום ולהנציח את כל הפיאסקו הזה במצלמה? חלילה. כל הפרזנטציה אורכת כרבע שעה, ומלווה בקקפוניה אדירה של צלצולי פעמון. אני ויתרתי אחרי שתי דקות, כי גם ככה מקומות צפופים עושים לי מחלות, אבל אומרים שזה מרשים.

ביום השמש האחד שהפציע בכל ביקורי בעיר, יצאתי לתור את שלוס נימפנבורג, מושב הקיץ של מלכי, דוכסי, אצילי ופאריס הילטונֵי מינכן של המאה ה-17. אוקיי, גם לי כבר די נמאס מגנים ואגמים בשלב הזה, אבל מיי פאקינג גאד, זה המקום הכי יפה שראיתי מעודי. ברור לי שזו גרסה עקרה ומלאכותית של המקור. ברור לי גם שהמקור עצמו בטח לא היה לונה פארק לעשירים, אלא יותר מגורי קיץ בהם הם דנו בהעלאת המיסים וטיפולים חדשניים באמצעות עלוקות. וואטאבר, תארזו את כל התרוצים האלה וזרקו אותם לפח כי, כאמור, וואו.
אני חובב נלהב של עופות מים. בטיול המשפחתי האחרון, כיליתי בערך שלושה כיכרות לחם בניסיון להאכיל ברווזים אנטישמיים במבחר אגמים, בריכות, נהרות ושלוליות. בשלוס נימפנבורג יש כל כך הרבה ברווזים וברבורים, וגם כמה עאלק-ברווזים עם מקור שנראה מאוד לא ידידותי לילדים, שכמעט פרצתי בדילוגים. ובכלל, מה רע? יש נחל, יש ספסלים עם נוף רגוע ורעשי רקע של סדנת יוגה, יש מבנה מצועצע על אי מלאכותי בלב אגם מלאכותי לא פחות- אני מסודר. האנני לייבוביץ' שבי התעוררה מתרדמה ארוכה, והניעה אותי לצלם איזה מאה תמונות במקום. חלקן אפילו יצאו כאלה חמודות, שאני שוקל לפנות ללשכת התיירות המינכנאית ולהציע את שירותיי. והדובדבן על קרם הבוואריה? הכל חינם. שוס שלוס, מה שנקרא.

כמו כל ישראלי בוגר שתיים עשרה שנות לימוד, גם אני לא יכול להעלות על הדעת את מינכן בלי לחשוב אוטומטית כמעט על רצח הספורטאים באולימפיאדת 1972. שמתי פעמיי לאצטדיון האולימפי, מוכן לספוג חוויה מרגשת של מפעל הנצחה וכל השיט הזה. בפועל ספגתי בעיקר מי גשם, היות ו... נו, ירד המון גשם. מה גם שמפעל ההנצחה הוא פחות מפעל, ויותר סדנה או חדר עבודה. יש אנדרטה והכל, ורוב המתקנים באתר עדיין עומדים וזה מאוד מרשים, אבל פה זה פחות או יותר נגמר. חלפו ארבעים שנה והיום יש שם בעיקר משחקי כדורגל, כנסים והופעות. פחות אסתר רוט שחמורוב ויותר ליידי גאגא. אני לא חושב שיש פה מניע גזעני, כי למען האמת יש בזה היגיון כלכלי. מה גם שמי שמחפש עוולות שנעשו ליהודים בגרמניה יכול למצוא דוגמאות גרועות בהרבה מהשימוש שנעשה בפארק האולימפי. אז יצאתי מהמקום בלי יותר מדי רושם. זה שם, זה עובדתי, ותחנת הרכבת שמובילה לשם היא מהמגעילות שראיתי בחיי, ואלו חיים שכללו ביקור לתחנה המרכזית בבאר שבע. סֶה טוּ.

ועכשיו סוגיה כואבת: ליל הסדר. תראו, אני לא חושב שאני מעצמת על בנושאי יהדות ורוח. למעשה, לא בהזדמנות אחת כבר ישבתי וקיטרתי על כמה כל עניין סדר פסח מיותר בעיניי. משפחה מורחבת, נוכחות דומיננטית של מצות וביגוד לבן הם לא ההגדרה שלי לערב מהנה. אחרי שני נסיונות לפנות ללב היהודי של קהילת מינכן, וההחלטה שארבעים יורו זה יותר מדי כסף להוציא על ארוחה עם אנשים שאני לא מכיר, תוכניותיי לאותו ערב הסתכמו ב- "טוב, אולי אפגוש איזה יהודי חביב ברחוב והוא ייקח עלי את חסותו ואז אלוהים יאהב אותי". בפועל ישבתי וראיתי את הפרק של הסימפסונז על ישראל ואכלתי בראוני מסטארבקס. נשמע קצת עלוב, אני יודע, אבל מצאתי לזה איזהשהו ספין: בתכל'ס העברתי את הערב בחברת אנשים שאני לא לגמרי מחבב או מכיר, אכלתי שטויות, וייחלתי להיות בכל מקום אחר. מבחינתי, זה עונה על כל ההגדרות של סדר כשר למהדרין.

ההוסטל שלי, חלק מרשת הידועה באווירת המסיבות שלה, עלה על גדותיו אמריקאים מפגרים, אוסטרליות קלות דעת ושאר דוברי אנגלית עם חיבה לאלכוהול זול ומתירנות מינית. אה, וגם גבר מבוגר שחלטר בתור אחד מהפסלים האנושיים האלה שעומדים בכיכרות ומזיזים מפרק בכל פעם שמישהו זורק להם לכובע חמישה יורו-סנט. זה היה ממש משונה, כי כל הבגדים שלו, כולל הנעליים, היו בצבע ארד מנצנץ, והוא השאיר אחריו עקבות בלתי-נמחות של איפור בכיור. בכל מקרה- מתירנות מינית. כיף, סבבה והכל, אבל חברים, אהמ, לא נעים, אוקיי? אני לא נהנה לשמוע אתכם משתגלים בחדווה במיטה התחתונה (בכלל, סקס במיטת קומותיים נראה לי פרדוקסלי מטבעו) בלב חדר שעוד חמישה אנשים ישנים בו. בשלוש בלילה. או שתמצאו איזה תא שירותים, או שתהיו באמת שקטים. כל האמצע הזה מעיר אותי, ואני מאוד לא נחמד כשמעירים אותי. מה גם שאיכס. וזול, וגס וקצת נטול כבוד, ואחר כך כך בכל שיחה אתכם אני לא יכול שלא לשחזר בדמיוני מה עבר עליכם בלילה הקודם, ולמה מגיע לי המטען המנטאלי הזה? אני מספיק נוירוטי גם ככה.

לקראת יומי האחרון במינכן, כבר טיפסתי על הקירות מרוב בדידות. לכל מכריי בארץ הלנתי שוב ושוב על כמה הטיול עצמו נחמד, אבל הוא היה יכול להיות הרבה יותר טוב אלמלא הייתי גלמוד. דווקא פגשתי כמה בריות לא-לגמרי-מחלחלות במינכן; בחורה אמריקאית מקסימה שמתגוררת באיזה חור גיהנום בדרום גרמניה, ויוצאת למינכן פעם בחודשיים כדי לחוות קצת עיר עם רמזורים במקום פרות. נתקלתי בה בחנות ספרים עצומה, ליד מדפי הספרים באנגלית, ומצאנו את עצמנו משוחחים על כמה משונה לראות ילדים גרמנים נוקשים וצייתנים, ואיך אומרים 'אני רק מסתכל' כדי שבחנויות יפסיקו לקפוץ עליך ברגע שאתה נכנס. היא גם המליצה לי על חנות לספרים משומשים באנגלית, אותה באמת מצאתי, בה באמת ביליתי משהו כמו שעתיים, ממנה באמת יצאתי עם שלושה ספרים, ועליה באמת אשמח להמליץ למי שאוהב ספרים באנגלית ו/או נסיעות למינכן.
אני ואשלי (כן, היה לה גם שם. מי היה מאמין?) החלפנו פייסבוקים והכל, אבל סביר שדרכינו לא יצטלבו יותר לעולם. אני לא יודע אם זה טוב או רע, כל העניין הזה. יש בני אדם שהם כמו מוניות אנושיות בחיים שלך- נכנסים ויוצאים, בלי להיקשר יותר מדי. הם מאוד מתאימים לצרכים שלך באותו רגע, אבל לרגע אתה לא חושב שחברות אמת תלבלב מזה. אותם אנשים בדיוק, בעיקר אם אפילו יצור לא חברותי כמוני מצליח לחבב אותם ולהתחבב עליהם, מותירים אותך בתחושה כבדה של פוטנציאל לא ממומש. כלומר, אם הדברים בינינו עבדו כל כך יפה באותן שעתיים, מי יודע לאן זה יכול היה להתפתח? דבר דומה קרה לי גם בערב האחרון במינכן, בו בכלל שקלתי לצאת לעיר, ובסוף נעצרתי בפאב הכה שימושי של ההוסטל. אחרי שתי בירות וארבעה שוטים, חברתי לכמה ארגנטינאים שלומדים בלונדון, אמריקאית בת שלושים שנראתה לכל היותר בת שש עשרה וקנדית חביבה בחופשת סמסטר. אפילו הצטלמתי איתם כי מה, כבר התלבשתי יפה וזה, וחבל למנוע מהעולם את החן וההדר שלי. אלוהים עדי שאני לא מהמצטלמים הכרוניים, אבל ברור לי שזה חלק מהמשחק; מצופה ממך להצטלם כמו אידיוט בפאב, ומצופה ממך ללהג על שטויות בקול רם ולהעמיד פנים שהבירה המקומית טעימה לך. זה שואו, זה טקס חיזור שאתה צריך לקחת בו חלק כדי לדבר עם מישהו. כל אחד שהוא. זה המחיר המזערי שמשלמים כדי לא להתקפל בתנוחה עוברית ולבכות עד שנרדמים.

קמתי בבוקר הנסיעה שלי לברלין עם מיני האנגאובר ואי-וודאות קלה בנוגע לנסיעה לדרך שאני צריך לעבור. זכרתי שיש לי כמה החלפות בדרך, ושכל הנסיעה אמורה להיות מאוד ארוכה, אבל הפה שלי היה כל כך יבש, שלא יכולתי להפנים שום דבר מלבד "לשתות. עכשיו". ואכן הייתה נסיעה מהגיהנום. כמה מהגיהנום? ובכן, תשע וחצי שעות בדרכים היטלטלתי בין רכבות אזוריות, רכבות מקומיות, אוטובוס, הליכה ברגל, רכיבה על אתון, שיט במפרשית וחוגלה על עץ אגס. ניסיתי לישון קצת בדרך, אבל כל נסיעה נמשכה כשעה וחצי, ורק למצוא תנוחה הגיונית במושב של רכבת זה משהו כמו שעה. בין נסיעה לנסיעה היו לי כל פעם כעשר דקות המתנה לאמצעי התחבורה הבא. כשהגעתי ללייפציג, שלפחות לפי התחנה המרכזית שלה היא עיר מאוד חביבה, הייתי מורעב. השעה היתה ארבע אחר הצהריים ומהבוקר אכלתי אולי חצי סנדוויץ'. הנה שיטת עינוי חדשה ומעניינת לחברינו בשב"כ: הניחו על העצירים שני תיקים- אחד לנשיאה על הגב והשני לנשיאה מלפנים. עכשיו תנו להם משולש פיצה לוהט ביד אחת וכוס שתיה חלקלקה ביד השניה. מספיק קומי? יופי. עכשיו בקשו מהם לרדת במדרגות ממש מהר כדי להגיע לאוטובוס. גם אני הייתי מוכן להסגיר סודות לאויב אחרי התקרית הזאת בלייפציג, לו רק מישהו היה טורח להתעניין.  יצאתי ממינכן קצת לפני עשר ולברלין הגעתי בשבע וחצי בערב. הייתי סחוט מעייפות ומרעב, דביק מזיעה, ופחות חייכני מקוקטייל של מתי כספי ומוסוליני. בפעם הבאה אני טס וזהו.

חשבתי לפרסם פוסט ארוך במיוחד על הרפתקאותיי המשולבות במינכן וברלין. אבל מי ידע שגרפומנים אוהבים, you know, לכתוב מלא שטויות על עצמם? לכן החלטתי לאמץ שיטה גרמנית ותיקה, ולפצל את האחד לשניים. זה פוסט גרמניה המזרחית, ובקרוב יבוא גם יבוא המערבי. או להפך, אני עוד לא לגמרי סגור על הצד שמינכן היתה בו. בינתיים, לכם יהיה חג עצמאות שמח, ואני אלך להתאמן על התנועות של Mein herr. נתראה בברלין.