אחרי סחרחרת הפלאים שהיא ברלין, נסעתי להתאוורר בעיירת הקיט וההריסות, דרזדן. המניעים שלי לבחירה דווקא בעיר הזאת היו כדלקמן:
1. היא די קרובה לברלין, ולכן נסיעה אליה לא תאלץ אותי להיסחב עם התרמיל העצום שלי ביותר מדי תחנות רכבת.
2. שניים מהספרים האהובים עלי, בית מטבחיים 5 וקרוב להפליא ורועש להחריד מקדישים פרקים שלמים להפצצת העיר.
3. אמנדה פאקינג פאלמר .
ובכלל, הרשו לעצמכם לגלגל את השם 'דרזדן' על הלשון. לא נשמע מסתורי? אפלולי משהו? איפהשהוא החיבור בין הגרגור של הרי"ש והמילה 'זדון', בשילוב כל ההקשרים ההיסטוריים של העיר, גרמו לה להיראות בעיניי כמקום מאוד מושך. תהא החלטה זו לקח עבורכם, ילדים: אל תסעו למקומות רק בגלל תחנות תרבותיות בחיים שלכם (בדיעבד, זה שיעור שהיה מוטב לי להפנים כבר בעקבות זלצבורג), לא משנה כמה אפּיל יש לשם שלהם.
אין הרבה מה לעשות בדרזדן, אוקיי? זאת עיר קטנה, יפהפיה ומשעממת. חובבי האמנות ימצאו בה שלושת-רבעי מוזאון, חובבי ההריסות ישמו לגלות בה את כל העיר העתיקה (המשוחזרת כמעט כולה, אחרי שהוחרבה באותה הפצצה מפורסמת במלחמת העולם השניה) וחובבי הקניות ישמחו לגלות בה, ובכן, קניון. כל אלה שוכנים בבטחה בעברו הדרומי של הנהר, בעיר העתיקה. בגדה הצפונית מצויה העיר ה...חדשה? לא יודע, נשמע משונה להגיד את זה. בכל מקרה, הנאושטאט, בה באמת אין שום דבר אסתטי במיוחד, אבל שם היה ההוסטל.
אחרי חודשיים בניכר, כבר מותר להודות: אני נווט מחורבן. תנו לי מפה, ואני כבר אצליח ללכת לאיבוד. לעולם אני בוחר את היציאות הלא-נכונות מתחנות הרכבת, רחובות שזכרתי במראה ובשם תמיד נעלמים לי כשאני חוזר לחפש אותם. בכל פעם שאני מתבקש לספק שעת הגעה משוערת להוסטל, אני מפרגן לעצמי לפחות שעה להתברברויות אינסופיות ברחובות העיר. ההוסטל בדרזדן לא היה יוצא דופן מהבחינה הזאת: הוא ממוקם כחמש-מאות מטרים מתחנת הרכבת, ובשביל להגיע אליו ברגל כל מה שנדרש הוא ללכת בקו ישר חמש דקות ואז לפנות שמאלה. בפעם הראשונה זה לקח לי יותר מארבעים דקות, במהלכן הספקתי גם לקחת חשמלית בכיוון ההפוך מזה שנדרש לי.
חשמליות, אגב, הן עיקר התחבורה הציבורית בדרזדן ובלייפציג. אני מניח שבערים יותר קטנות קל להשתמש בכלי המשונה הזה, כי הוא מנצל את אותה התשתית של התחבורה הפרטית (קרי, כביש). לי זה עשה בעיקר אסוציאציות לתחילת המאה העשרים, אבל שיהיה. היו להם חיים קשים במזרח גרמניה, אני מוכן להתחשב בכמה נכויות. מה גם שאם מסתכלים, למשל, על קווים של אגד, פתאום חשמליות נראות כמו שיא הטכנולוגיה והנוחות. עניין של פרופורציה, אני מניח.
על כל פנים, ההוסטל בדרזדן: מגניב לגמרי, והכיל את אחת מנשות הצוות הלבביות ביותר שנקתלתי בהן במסעי. דְרֶיַה, אם חס וחלילה תלמדי לקרוא עברית יום אחד (ואני יודע שלא, לכן אני מרשה לעצמי לצאת בהצהרות כאלה)- אני רוצה לעשות לך ילדים מקועקעים וענודי עגילים, תודה. אותה דריה סיפרה לי, שיום שני הוא היום השוקק ביותר בחיי הלילה המקומיים, ורק בו שווה לצאת. לא ששאלתי, אבל ככה זה עם אנשים נחמדים, לפעמים הם נסחפים באינפורמציה שהם נכונים לתת. את אותו המידע היא מסרה גם לאחד השותפים שלי לחדר, ברזילאי לוהט בשם דאגלס, שבדמיוני כבר רקמתי לנו עתיד משותף בו הוא יעשה דברים ואני רק אשב ואצפה בו. לא שהתקשורת בינינו היתה נפלאה, או שיש לנו תחומי עניין משותפים או שהוא בכלל בקטע של גברים, אבל הו, כן. יום יבוא וכו'. לאור ההמלצות הנחרצות החלטנו דאגלס ואני לצאת ביום שני בערב, ולקחנו איתנו גם את אית'ן, השותף הנוסף לחדר. היה לנו מעין בונדינג גברי מאוד בסיסי ודי גמלוני, אבל היה נחמד. שיא הערב היה בהחלטה להזמין בירה זרה ולקוות שהיא לא לגמרי דוחה. הצד החיובי: היא לא היתה לגמרי דוחה. הצד השלילי: היא לא היתה בכלל בירה, אלא מעין תסיסת שעורה נטולת אלכוהול. כמו בירה שחורה, רק קצת יותר מתוק. מכיוון שעדיף למות מאשר להיתפס בפאב עם בקבוק בירה שחורה, מיהרנו להחזיר אותם למלצרית, שרק אמרה: "כן, זה נראה לי ממש משונה שהזמנתם את זה, אבל היי, אתם עדיין משלמים על הבקבוקים".
דאגלס עזב יום לפניי ולפני אית'ן, מה שהשאיר לי קצת זמן איכות עם אותו בחור מסתורי. אני אומר 'מסתורי' כי לקרוא למישהו 'פחחחח' זה גם לא מאוד רהוט וגם מעליב. אבל כן, וואו, פחחחח. קנדי חובב מד"ב, חובב פוליטיקה (ישבתי במשך שעה והאזנתי להרצאה על שיטת הבחירות הקנדית, והחלוקה בין בתי המחוקקים שם. המסקנה שלי היתה: לאן נעלמה סלין דיון?), חובב לבישת בגדים מכוערים ותחזוקת תסרוקת לא מחמיאה. הסתדרנו נפלא, כמובן. בעיקר מטעמי נימוס, אבל גם כי שנינו יצורים שלא לגמרי משתלבים במרקם החברתי של התרמילאים הממוצעים באירופה. כשהוא חלק בחדווה כל מיני סיפורים חצי-סדיסטיים מתקופת שירותו הצבאי, אמרתי לו שאין בזה שום דבר מצחיק בעיניי. אני שם לב שאני משחק פה הרבה על קלף שירות החובה שעשיתי. אני מתעייף רק מלשמוע את עצמי מזכיר את זה, אבל אין גם דרך אלגנטית להתחמק. רוב המטיילים פה הם בחופש מהאוניברסיטה, או אחרי תואר ותוך כדי פילוס דרכם בעולם המקצועי, ואני בקושי סיימתי תיכון. לפעמים אני חושב שכל הקלישאות על תהליך ההתבגרות המרוכז והברוטאלי שצה"ל מעביר אותך הן לא נכונות, כי אני מרגיש מאוד ילדותי בחברת אנשים שראו, למדו ועשו. אבל, וזו בעצם הפואנטה של כל האנקדוטה, כששמעתי את הסיפורים שלו, ולא יכולתי אפילו לשניה לחשוב שהם קצת משעשעים, הבנתי שכן התבגרתי. אני אולי לא מרוצה מהתוצאה (וזה בסדר, זה תהליך ארוך, עובדים על זה), ואולי לא עשיתי רק בחירות נכונות, אבל אני לא מתחרט על שלוש השנים ההן; הן הפכו אותי לאדם הרבה יותר מגובש, גם אם לא למדתי במהלכן להרוג אדם במו ידיי. או לנווט, כפי שהובהר לא מזמן.
ההיי-לייט האמיתי של השהות בדרזדן הוא הפארק המקומי. נראה כאילו אני כותב פה יותר מדי על פארקים, ואני מתנצל אם גם לכם כבר יש בחילה רק מעצם אזכורם של עופות מים. אבל אפשר להירגע: אין ברווזים וברבורים בפארק הנ"ל. למעשה, אין הרבה בפארק הנ"ל, וטוב שכך. זה משטח דשא רחב ידיים, אליו נוהרים כל אנשי העיר בשעות ארוחת הצהריים או בסופי שבוע. משפחות עם ילדים, סטודנטיות עם ספרי לימוד, אנשים עם פריזבי או שערֵי כדורגל מאולתרים- כולם נאספים ומתמסטלים משמש האביב הפתאומית. ואני הלא ידוע במשיכה שלי לכל מקום שעשוי לגרום לי למלנומה לפני גיל שלושים וחמש, ולכן גם אני התייצבתי והתיישבתי. אחרי שבועיים של צינה יחסית בבירת גרמניה, חשתי הזדהות פתאומית עם אלה שמגדירים עצמם כטיפוסים של קיץ. אישית, אני בכלל טיפוס של חללים סגורים וממוזגים: אני נקלה כטוסט גם אחרי דקה בשמש חורפית, וזיעה גורמת לי למחשבות אובדניות. למרות הכל, מצאתי את עצמי כמעט עורג לשמש ישראלית יוקדת, והייתי מוכן להסתפק בכל תחליף מקומי. אחרי שעתיים של קריאה אלגנטית בפרהסיה הרגשתי מאוד דרזדנאי אורגינלי, עד ששמתי לב שכולם, אפילו חבורות הפריקים השיכורות ביותר, באו מצוידים בשמיכה. אני חשבתי שזה לא כזה נורא ללכלך את המכנסיים בקצת כתמי דשא, אבל נראה לי שתושבי המקום נענשים בהצלפה אם זה קורה להם.
לא יודע מה אתכם, אבל אני בכלל רציתי לנסוע להמבורג. תכננתי להגיע לשם אחרי ברלין, אבל כל הבלה בעקבות ענן התופת הוולקני של אש היגהנום גרמה לכך שלא הצלחתי למצוא מקום נורמלי לישון בו, אז נסעתי לדרזדן, בחושבי שבוודאי אמצא חדר כלשהוא בהמבורג בהמשך השבוע, אבל אותו אובך משוקץ של אבק מורדור סירב להתפוגג, אז נסעתי ללייפציג.
בחיי שאפשר לעשות קאט אנד פייסט על רוב מה שכתבתי כרגע: בלה-בלה-בלה עיר מאוד יפה, מאוד קטנה, לא הצלחתי למצוא את ההוסטל והוא היה לי פאקינג מול העיניים, נהר, אגם, פארק מרהיב (עם ברווזים, תודה לאל), היצלוּת בשמש, הליכה, הליכה, הליכה, אייץ' אנד אם (התאפקתי), הליכה, קבב. זה תופס לגבי רוב הערים האירופאיות, ולייפציג היא בערך האחרונה שתנסה לשבור את הקונבנציה. אבל כדי לא להוציא אותה באור אפרורי לגמרי, הנה שלושה סיפורים מסמרי שיער ומתיקי נשימה:
באחד הלילות הגיעה משלחת של מסיבת רווקים להוסטל. אני ישבתי בלובי כדי לקבל קליטה טובה יותר לווי-פיי. ניגש אלי החתן לעתיד והחל משוחח עמי בגרמנית. אמרתי לו שאני לא דובר גרמנית, וזכיתי להסבר רצוץ על החתונה המתקרבת והמסיבה המטורפת שהם עורכים. מסתבר שהם באו מברלין (שזה בערך כמו להתגורר בתל אביב, ולערוך מסיבת רווקים בפרדס חנה) ושאם אחוז האלכוהול שלהם בדם מאפשר באופן חוקי, ולו לרגע, נהיגה, הם כולם הופכים לדלועים. אז הם שתו המון, ודיברו איתי גרמנית, ושאלו אותי מאיפה אני. אז עניתי. הם שאלו שוב, כי שיכורים נוטים שלא להקשיב למה שאתה אומר ועניתי שוב. אחרי כמה דקות ניגש אלי אחד מהם, שנראה יחסית פיכח, וניסה להתנצל על ההפרעות החוזרות ונשנות. אמרתי לו שזה לא כזה נורא, ושייהנו. רואים איזה יופי? יצאתי גם זורם וגם מסכן באותו משפט. פאסיביות-אגרסיביות זה זהב טהור. הפעם השלישית שהם באו לערוך איתי היכרות היתה רגע לפני היציאה שלהם העירה. החתן שאל אותי שוב מאיפה אני, ואחד מחבריו הזדרז לענות לו 'ישראל', הביט בי ואמר 'אבל פה אנחנו אוהבים את אדולף'. קלאסה.
עלילה מרתקת שניה היא על התספורת שלי. היא לא באמת מרתקת, אבל מדובר בתספורת מאוד מכוערת, שכבר התבכיינתי עליה רבות בפייסבוק. יש גם תמונות, ואני ארשה לפרסם אותן אחר מותי. אולי. התספורת האמורה הוענקה לי על ידי צעירה צחקקנית בשם וונדי, שלא דיברה אנגלית וזכתה ממני להרבה יותר מדי סימפטיה, כשלוקחים בחשבון את העובדה שהיא גרמה לי להיראות כמו מכרסם מרוט. הערת צד מפתיעה: ידעתם שהשם 'וונדי' תועד לראשונה בספר פיטר פן? כלומר, ג'יימס מת'יו ברי פחות או יותר בדה אותו מליבו, ואיכשהו זה תפס. לא שזה קשור בכלום לאותה כלבה, אבל זו האסוציאציה הראשונה שעולה לי. זו , אגב, השניה.
וקינוח: בלילי האחרון יצאתי למסיבה. למה? כי הייתי צריך. וכי בניגוד לכמה ערים קודמות, בלייפציג לא ממש מצאתי את עצמי, אז החלטתי להתערות בקהל ההומואים המקומי. בירור קל באינטרנט מצא לי מסיבה שנערכת אחת לחודש, כל פעם בתמה אחרת. הנושא הפעם היה קאובויים, ומכיוון שג'ינס וחולצה משובצת יש לי, התקלחתי, החלפתי בגדים ויצאתי. היה... פפפף. לא משהו. הרבה טינאייג'רים, מעט קהל יחסית לחלל העצום, ואזור ריקודים ייעודי ברוחב של ספה מאיקאה. קיצר, מבאס, אבל חיוני. שוב 'למה'? כי אחרי תקופה די ארוכה של שגרה טובלת בסטרייטים משעממים, הצנעת החיבה שלי לפופ מזוויע וריקודים, היה כמעט הכרחי לצאת לאנשהו. אז מסתבר שאני לא מאוד פופולרי בגרמניה, היות ואת אותה כמות של תשומת לב רומנטית הייתי מקבל גם בערב ריקודי-עם באגודה למען העיוור, אבל היי, הג'ינס האמור עושה לי רגליים ממש רזות, אז לא הכל נורא.
חזרתי להוסטל לקראת שלוש וחצי, לוקח בחשבון שיש לי עוד רכבת לתפוס בבוקר. לא לוקח בחשבון שמתישהו באותו יום זכיתי לשותף חדש. אותו שותף היה הר אדם חשוף בשר, שנחר כל כך חזק, עד שלכמה רגעים חשבתי שהוא עושה את זה בכוונה. אם אכן כך הדבר, והכל היה העמדת פנים- כפיים לו על ההתמדה. אפילו הקלטתי אותו בטלפון, מתוך כוונה להשוויץ בזה יום אחד במהלך שיחה טיפוסית של סיפורי זוועה על שותפים בהוסטלים. במשך ארבע שעות הצלחתי לישון אולי עשרים דקות, כי לא רק שהנחירות היו כה רועשות, הן גם היו בקצב לא קבוע. ולוו במלמולים, בעיטות ופלוצים. כשלא רציתי למות, זה היה כמעט מצחיק. בבוקר גייסתי את כל החוצפה הישראלית שלי, ורגע לפני שעזבתי את החדר, השארתי לבחור פתק, בו הצעתי לו לבקר במרפאת שינה. 'השינה בנוכחותך היתה אכזרית', כתבתי לו באנגלית וכמו יהודי טוב- נמלטתי להמבורג.
נתראה.
1. היא די קרובה לברלין, ולכן נסיעה אליה לא תאלץ אותי להיסחב עם התרמיל העצום שלי ביותר מדי תחנות רכבת.
2. שניים מהספרים האהובים עלי, בית מטבחיים 5 וקרוב להפליא ורועש להחריד מקדישים פרקים שלמים להפצצת העיר.
3. אמנדה פאקינג פאלמר .
ובכלל, הרשו לעצמכם לגלגל את השם 'דרזדן' על הלשון. לא נשמע מסתורי? אפלולי משהו? איפהשהוא החיבור בין הגרגור של הרי"ש והמילה 'זדון', בשילוב כל ההקשרים ההיסטוריים של העיר, גרמו לה להיראות בעיניי כמקום מאוד מושך. תהא החלטה זו לקח עבורכם, ילדים: אל תסעו למקומות רק בגלל תחנות תרבותיות בחיים שלכם (בדיעבד, זה שיעור שהיה מוטב לי להפנים כבר בעקבות זלצבורג), לא משנה כמה אפּיל יש לשם שלהם.
אין הרבה מה לעשות בדרזדן, אוקיי? זאת עיר קטנה, יפהפיה ומשעממת. חובבי האמנות ימצאו בה שלושת-רבעי מוזאון, חובבי ההריסות ישמו לגלות בה את כל העיר העתיקה (המשוחזרת כמעט כולה, אחרי שהוחרבה באותה הפצצה מפורסמת במלחמת העולם השניה) וחובבי הקניות ישמחו לגלות בה, ובכן, קניון. כל אלה שוכנים בבטחה בעברו הדרומי של הנהר, בעיר העתיקה. בגדה הצפונית מצויה העיר ה...חדשה? לא יודע, נשמע משונה להגיד את זה. בכל מקרה, הנאושטאט, בה באמת אין שום דבר אסתטי במיוחד, אבל שם היה ההוסטל.
אחרי חודשיים בניכר, כבר מותר להודות: אני נווט מחורבן. תנו לי מפה, ואני כבר אצליח ללכת לאיבוד. לעולם אני בוחר את היציאות הלא-נכונות מתחנות הרכבת, רחובות שזכרתי במראה ובשם תמיד נעלמים לי כשאני חוזר לחפש אותם. בכל פעם שאני מתבקש לספק שעת הגעה משוערת להוסטל, אני מפרגן לעצמי לפחות שעה להתברברויות אינסופיות ברחובות העיר. ההוסטל בדרזדן לא היה יוצא דופן מהבחינה הזאת: הוא ממוקם כחמש-מאות מטרים מתחנת הרכבת, ובשביל להגיע אליו ברגל כל מה שנדרש הוא ללכת בקו ישר חמש דקות ואז לפנות שמאלה. בפעם הראשונה זה לקח לי יותר מארבעים דקות, במהלכן הספקתי גם לקחת חשמלית בכיוון ההפוך מזה שנדרש לי.
חשמליות, אגב, הן עיקר התחבורה הציבורית בדרזדן ובלייפציג. אני מניח שבערים יותר קטנות קל להשתמש בכלי המשונה הזה, כי הוא מנצל את אותה התשתית של התחבורה הפרטית (קרי, כביש). לי זה עשה בעיקר אסוציאציות לתחילת המאה העשרים, אבל שיהיה. היו להם חיים קשים במזרח גרמניה, אני מוכן להתחשב בכמה נכויות. מה גם שאם מסתכלים, למשל, על קווים של אגד, פתאום חשמליות נראות כמו שיא הטכנולוגיה והנוחות. עניין של פרופורציה, אני מניח.
על כל פנים, ההוסטל בדרזדן: מגניב לגמרי, והכיל את אחת מנשות הצוות הלבביות ביותר שנקתלתי בהן במסעי. דְרֶיַה, אם חס וחלילה תלמדי לקרוא עברית יום אחד (ואני יודע שלא, לכן אני מרשה לעצמי לצאת בהצהרות כאלה)- אני רוצה לעשות לך ילדים מקועקעים וענודי עגילים, תודה. אותה דריה סיפרה לי, שיום שני הוא היום השוקק ביותר בחיי הלילה המקומיים, ורק בו שווה לצאת. לא ששאלתי, אבל ככה זה עם אנשים נחמדים, לפעמים הם נסחפים באינפורמציה שהם נכונים לתת. את אותו המידע היא מסרה גם לאחד השותפים שלי לחדר, ברזילאי לוהט בשם דאגלס, שבדמיוני כבר רקמתי לנו עתיד משותף בו הוא יעשה דברים ואני רק אשב ואצפה בו. לא שהתקשורת בינינו היתה נפלאה, או שיש לנו תחומי עניין משותפים או שהוא בכלל בקטע של גברים, אבל הו, כן. יום יבוא וכו'. לאור ההמלצות הנחרצות החלטנו דאגלס ואני לצאת ביום שני בערב, ולקחנו איתנו גם את אית'ן, השותף הנוסף לחדר. היה לנו מעין בונדינג גברי מאוד בסיסי ודי גמלוני, אבל היה נחמד. שיא הערב היה בהחלטה להזמין בירה זרה ולקוות שהיא לא לגמרי דוחה. הצד החיובי: היא לא היתה לגמרי דוחה. הצד השלילי: היא לא היתה בכלל בירה, אלא מעין תסיסת שעורה נטולת אלכוהול. כמו בירה שחורה, רק קצת יותר מתוק. מכיוון שעדיף למות מאשר להיתפס בפאב עם בקבוק בירה שחורה, מיהרנו להחזיר אותם למלצרית, שרק אמרה: "כן, זה נראה לי ממש משונה שהזמנתם את זה, אבל היי, אתם עדיין משלמים על הבקבוקים".
דאגלס עזב יום לפניי ולפני אית'ן, מה שהשאיר לי קצת זמן איכות עם אותו בחור מסתורי. אני אומר 'מסתורי' כי לקרוא למישהו 'פחחחח' זה גם לא מאוד רהוט וגם מעליב. אבל כן, וואו, פחחחח. קנדי חובב מד"ב, חובב פוליטיקה (ישבתי במשך שעה והאזנתי להרצאה על שיטת הבחירות הקנדית, והחלוקה בין בתי המחוקקים שם. המסקנה שלי היתה: לאן נעלמה סלין דיון?), חובב לבישת בגדים מכוערים ותחזוקת תסרוקת לא מחמיאה. הסתדרנו נפלא, כמובן. בעיקר מטעמי נימוס, אבל גם כי שנינו יצורים שלא לגמרי משתלבים במרקם החברתי של התרמילאים הממוצעים באירופה. כשהוא חלק בחדווה כל מיני סיפורים חצי-סדיסטיים מתקופת שירותו הצבאי, אמרתי לו שאין בזה שום דבר מצחיק בעיניי. אני שם לב שאני משחק פה הרבה על קלף שירות החובה שעשיתי. אני מתעייף רק מלשמוע את עצמי מזכיר את זה, אבל אין גם דרך אלגנטית להתחמק. רוב המטיילים פה הם בחופש מהאוניברסיטה, או אחרי תואר ותוך כדי פילוס דרכם בעולם המקצועי, ואני בקושי סיימתי תיכון. לפעמים אני חושב שכל הקלישאות על תהליך ההתבגרות המרוכז והברוטאלי שצה"ל מעביר אותך הן לא נכונות, כי אני מרגיש מאוד ילדותי בחברת אנשים שראו, למדו ועשו. אבל, וזו בעצם הפואנטה של כל האנקדוטה, כששמעתי את הסיפורים שלו, ולא יכולתי אפילו לשניה לחשוב שהם קצת משעשעים, הבנתי שכן התבגרתי. אני אולי לא מרוצה מהתוצאה (וזה בסדר, זה תהליך ארוך, עובדים על זה), ואולי לא עשיתי רק בחירות נכונות, אבל אני לא מתחרט על שלוש השנים ההן; הן הפכו אותי לאדם הרבה יותר מגובש, גם אם לא למדתי במהלכן להרוג אדם במו ידיי. או לנווט, כפי שהובהר לא מזמן.
ההיי-לייט האמיתי של השהות בדרזדן הוא הפארק המקומי. נראה כאילו אני כותב פה יותר מדי על פארקים, ואני מתנצל אם גם לכם כבר יש בחילה רק מעצם אזכורם של עופות מים. אבל אפשר להירגע: אין ברווזים וברבורים בפארק הנ"ל. למעשה, אין הרבה בפארק הנ"ל, וטוב שכך. זה משטח דשא רחב ידיים, אליו נוהרים כל אנשי העיר בשעות ארוחת הצהריים או בסופי שבוע. משפחות עם ילדים, סטודנטיות עם ספרי לימוד, אנשים עם פריזבי או שערֵי כדורגל מאולתרים- כולם נאספים ומתמסטלים משמש האביב הפתאומית. ואני הלא ידוע במשיכה שלי לכל מקום שעשוי לגרום לי למלנומה לפני גיל שלושים וחמש, ולכן גם אני התייצבתי והתיישבתי. אחרי שבועיים של צינה יחסית בבירת גרמניה, חשתי הזדהות פתאומית עם אלה שמגדירים עצמם כטיפוסים של קיץ. אישית, אני בכלל טיפוס של חללים סגורים וממוזגים: אני נקלה כטוסט גם אחרי דקה בשמש חורפית, וזיעה גורמת לי למחשבות אובדניות. למרות הכל, מצאתי את עצמי כמעט עורג לשמש ישראלית יוקדת, והייתי מוכן להסתפק בכל תחליף מקומי. אחרי שעתיים של קריאה אלגנטית בפרהסיה הרגשתי מאוד דרזדנאי אורגינלי, עד ששמתי לב שכולם, אפילו חבורות הפריקים השיכורות ביותר, באו מצוידים בשמיכה. אני חשבתי שזה לא כזה נורא ללכלך את המכנסיים בקצת כתמי דשא, אבל נראה לי שתושבי המקום נענשים בהצלפה אם זה קורה להם.
לא יודע מה אתכם, אבל אני בכלל רציתי לנסוע להמבורג. תכננתי להגיע לשם אחרי ברלין, אבל כל הבלה בעקבות ענן התופת הוולקני של אש היגהנום גרמה לכך שלא הצלחתי למצוא מקום נורמלי לישון בו, אז נסעתי לדרזדן, בחושבי שבוודאי אמצא חדר כלשהוא בהמבורג בהמשך השבוע, אבל אותו אובך משוקץ של אבק מורדור סירב להתפוגג, אז נסעתי ללייפציג.
בחיי שאפשר לעשות קאט אנד פייסט על רוב מה שכתבתי כרגע: בלה-בלה-בלה עיר מאוד יפה, מאוד קטנה, לא הצלחתי למצוא את ההוסטל והוא היה לי פאקינג מול העיניים, נהר, אגם, פארק מרהיב (עם ברווזים, תודה לאל), היצלוּת בשמש, הליכה, הליכה, הליכה, אייץ' אנד אם (התאפקתי), הליכה, קבב. זה תופס לגבי רוב הערים האירופאיות, ולייפציג היא בערך האחרונה שתנסה לשבור את הקונבנציה. אבל כדי לא להוציא אותה באור אפרורי לגמרי, הנה שלושה סיפורים מסמרי שיער ומתיקי נשימה:
באחד הלילות הגיעה משלחת של מסיבת רווקים להוסטל. אני ישבתי בלובי כדי לקבל קליטה טובה יותר לווי-פיי. ניגש אלי החתן לעתיד והחל משוחח עמי בגרמנית. אמרתי לו שאני לא דובר גרמנית, וזכיתי להסבר רצוץ על החתונה המתקרבת והמסיבה המטורפת שהם עורכים. מסתבר שהם באו מברלין (שזה בערך כמו להתגורר בתל אביב, ולערוך מסיבת רווקים בפרדס חנה) ושאם אחוז האלכוהול שלהם בדם מאפשר באופן חוקי, ולו לרגע, נהיגה, הם כולם הופכים לדלועים. אז הם שתו המון, ודיברו איתי גרמנית, ושאלו אותי מאיפה אני. אז עניתי. הם שאלו שוב, כי שיכורים נוטים שלא להקשיב למה שאתה אומר ועניתי שוב. אחרי כמה דקות ניגש אלי אחד מהם, שנראה יחסית פיכח, וניסה להתנצל על ההפרעות החוזרות ונשנות. אמרתי לו שזה לא כזה נורא, ושייהנו. רואים איזה יופי? יצאתי גם זורם וגם מסכן באותו משפט. פאסיביות-אגרסיביות זה זהב טהור. הפעם השלישית שהם באו לערוך איתי היכרות היתה רגע לפני היציאה שלהם העירה. החתן שאל אותי שוב מאיפה אני, ואחד מחבריו הזדרז לענות לו 'ישראל', הביט בי ואמר 'אבל פה אנחנו אוהבים את אדולף'. קלאסה.
עלילה מרתקת שניה היא על התספורת שלי. היא לא באמת מרתקת, אבל מדובר בתספורת מאוד מכוערת, שכבר התבכיינתי עליה רבות בפייסבוק. יש גם תמונות, ואני ארשה לפרסם אותן אחר מותי. אולי. התספורת האמורה הוענקה לי על ידי צעירה צחקקנית בשם וונדי, שלא דיברה אנגלית וזכתה ממני להרבה יותר מדי סימפטיה, כשלוקחים בחשבון את העובדה שהיא גרמה לי להיראות כמו מכרסם מרוט. הערת צד מפתיעה: ידעתם שהשם 'וונדי' תועד לראשונה בספר פיטר פן? כלומר, ג'יימס מת'יו ברי פחות או יותר בדה אותו מליבו, ואיכשהו זה תפס. לא שזה קשור בכלום לאותה כלבה, אבל זו האסוציאציה הראשונה שעולה לי. זו , אגב, השניה.
וקינוח: בלילי האחרון יצאתי למסיבה. למה? כי הייתי צריך. וכי בניגוד לכמה ערים קודמות, בלייפציג לא ממש מצאתי את עצמי, אז החלטתי להתערות בקהל ההומואים המקומי. בירור קל באינטרנט מצא לי מסיבה שנערכת אחת לחודש, כל פעם בתמה אחרת. הנושא הפעם היה קאובויים, ומכיוון שג'ינס וחולצה משובצת יש לי, התקלחתי, החלפתי בגדים ויצאתי. היה... פפפף. לא משהו. הרבה טינאייג'רים, מעט קהל יחסית לחלל העצום, ואזור ריקודים ייעודי ברוחב של ספה מאיקאה. קיצר, מבאס, אבל חיוני. שוב 'למה'? כי אחרי תקופה די ארוכה של שגרה טובלת בסטרייטים משעממים, הצנעת החיבה שלי לפופ מזוויע וריקודים, היה כמעט הכרחי לצאת לאנשהו. אז מסתבר שאני לא מאוד פופולרי בגרמניה, היות ואת אותה כמות של תשומת לב רומנטית הייתי מקבל גם בערב ריקודי-עם באגודה למען העיוור, אבל היי, הג'ינס האמור עושה לי רגליים ממש רזות, אז לא הכל נורא.
חזרתי להוסטל לקראת שלוש וחצי, לוקח בחשבון שיש לי עוד רכבת לתפוס בבוקר. לא לוקח בחשבון שמתישהו באותו יום זכיתי לשותף חדש. אותו שותף היה הר אדם חשוף בשר, שנחר כל כך חזק, עד שלכמה רגעים חשבתי שהוא עושה את זה בכוונה. אם אכן כך הדבר, והכל היה העמדת פנים- כפיים לו על ההתמדה. אפילו הקלטתי אותו בטלפון, מתוך כוונה להשוויץ בזה יום אחד במהלך שיחה טיפוסית של סיפורי זוועה על שותפים בהוסטלים. במשך ארבע שעות הצלחתי לישון אולי עשרים דקות, כי לא רק שהנחירות היו כה רועשות, הן גם היו בקצב לא קבוע. ולוו במלמולים, בעיטות ופלוצים. כשלא רציתי למות, זה היה כמעט מצחיק. בבוקר גייסתי את כל החוצפה הישראלית שלי, ורגע לפני שעזבתי את החדר, השארתי לבחור פתק, בו הצעתי לו לבקר במרפאת שינה. 'השינה בנוכחותך היתה אכזרית', כתבתי לו באנגלית וכמו יהודי טוב- נמלטתי להמבורג.
נתראה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה