ליד בית הצ'כי

מסקנה אחת מתגבשת לקראת בואו של המסע הזה לקיצו: אני שונא צרפתים. בעצם, עזבו, למה להיות גזענים כלפי אומה אחת בלבד? אני שונא גם אמריקאים. מתעב אותם בזעם טהור וחייתי, שעוצמות האלימות האצורה בו מתאימות יותר לאוהדי כדורגל אנגליים או מכירת סוף עונה בזארה. בעצם, גם אנגלים אני שונא, וגם אוסטרלים (וניו-זילנדים, על הדרך, כי זאת לא באמת מדינה). למעשה, אני הכי שונא איטלקים. וספרדים, אלוהים, הספרדים הם בני אומה מקוללת וצריך לרכז אותם בכיכרות ולבצע בהם טיהור. אז אולי זו לא מסקנה מאוד הומנית (או מגובשת, לצורך העניין), אבל בהן צדק, מאסתי בבני התשחורת הפוחזים של אומות כדור הארץ. ילדי העולם כולו מוזמנים לרקוד במעגל על הקבר של נעמי שמר, אני גמרתי איתם.

תשאלו, 'עדן, מאיפה לך המשטמה הציונית הנלהבת הזאת, והאם שקלת להתמודד על משרת הסברה במשרד החוץ?', ואענה: 'תיכף ארחיב' ו-'לא'. בואו נתחיל עם קצת חומר רקע:

אמת, לא כתבתי פה מיליון שנה וחצי. אם אתם מכירים אותי אפילו קצת, העובדה שיש לי את סף הריכוז של יונק-דבש לא צריכה להפתיע אתכם. העדכון האחרון שלי היה מהאנובר, אי אז לפני חודש. אחרי האנובר ביקרתי בבריסל, איתרתי את אנטוורפן, התהוללתי בהולנד (אמסטרדם, רוטרדם והאג), לעגתי לליאז' (זה שוב בבלגיה, סיפור ארוך), פידחתי את פרנקפורט וכעת אני פורק עול בפראג. אוקיי, זה היה תיאור מאוד מסורבל, אבל העיקר שהבנתם איפה אני כרגע: פראג. אחזור על זה שלישית: פראג, צ'כיה. האביב של פראג, מהפכת הקטיפה, דילים במאתיים דולר פלוס ארוחת בוקר. אני לא יודע להסביר מה בדיוק גרר אותי לפה, למעט העובדה שהעיר הזאת קרובה לתחנות המזרח אירופאיות של אקורד הסיום במסע שלי, אבל האמינו לי שעל טעויות משלמים. נתחיל כך, שגם לפה הגעתי באוטובוס לילה. כיוון שורקנתי סופית את סוללת המחשב שלי בפרנקפורט (מה? היה נורא משעמם והיה לי המון זמן לחכות), נבצר ממני לקרוא את הוראות ההגעה להוסטל. צירוף מקרים קסום הוא, שההוסטל הוא אחד הספונסרים למפות התיירים המיניאטוריות שתחנת הרכבת הפראג מחלקת, וכך יכולתי, תאורטית, לדעת איפה הוא ממוקם. הגעתי אליו, ברגל ובאומללות רבה, בשמונה בבוקר, ונאמר לי שהצ'ק אין מתחיל בשתיים בצהריים. קיללתי את כולם והלכתי להסתובב.

בואו נשים את זה על השולחן: פראג משמימה. אם בהשלמת פערים עסקינן, אז דעו שגם בלגיה, מלבד כמה חנויות שוות באנטוורפן, היא ציה ריקה מתוכן. רוטרדם היא חור שחור אליו נשאבו כל מהגרי תבל והתרבות בו מורכבת מסטלנים חובבים ונשים ברעלות. ליאז' היא בכלל התמונה שצריך לשים במילון ליד ההגדרה של 'עיר מסכנות', אבל כל הנ"ל, מתישות נפשית ככל שתהיינה, מעניינות יותר מפראג. היא אמנם יפה מהן עשרות מונים, ידידותית לתיירים מהן (כן, ליאז', אני מסתכל אליך ואל תושבייך הפרובינציאליים) וזולה מהן, אבל מיי גאד, חמשת הימים שלי פה סרבו לזוז. יש סיבה שכל סוכני הנסיעות מציעים דילים לסופי שבוע בפראג, ידידיי, והסיבה הזאת היא, שכל פרק זמן מעבר לשלושה ימים הוא בזבוז מוחלט של זמן ומשאבים מנטליים. הותשתי פה עד כלות.
כמה נקודות חיוביות, כדי לא לקבל מיילים של נאצה מלשכת התיירות המקומית: השמש זרחה במלוא אונה החל מדקותיי הראשונות פה. שזה נחמד, כי זה גורם לבחורים, שאינם אני, להוריד חולצות. כמו כן, זה גרם לרביצה בשמש להפוך לבילוי העיקרי שלי, מה שיגרום לקרצינומה של תאי הקשקש להפוך לבילוי העיקרי שלי בעוד עשרים שנה. עשיתי גם פה את הסיור הרגלי החינמי המהמם, אותו עשיתי כבר בברלין ובאמסטרדם, ולמרות נסיונות ההגנה שלי (קרי, הימרחות קלה במקדם הגנה גרמני לפני היציאה מההוסטל), שבתי אחר הצהריים בגוון שני מהביל. מלוהט כשאריות הבשר על המנגל- אלה שאף אחד לא יכול לאכול אפילו שבהתחלה חשבתם שלא קניתם מספיק סטייקים - ניסיתי להציל את כבודי, ומרחתי שכבה נוספת לקראת שלוש אחר הצהריים. כל בעל עור לבן מכיר את האפקט - סבל נורא, והישרפות כפולה ומכופלת. אסור, אסור, אסור להימרח אחרי שכבר נשרפת, כי זה גורם לעור לעקצץ ולהיטגן ביתר שאת. אחרי עשרים ושלוש שנות לבנבנות הייתי כבר אמור ללמוד את הלקח, אבל היות ואני נחשף לשמש בערך פעם בשנה, אני נוטה לשכוח את הלקחים.



אז היה סיור, והיתה הסתובבות רגלית נרחבת בסמטאותיה הציוריות של פראג, ומה אגיד? אכן יפה היא כגלוית נוף. מה שבכל מקרה שפוי היה מעלה את השאלה, 'אבל מי רוצה לחיות בגלויה?', והתשובה היא, כמובן: אף אחד. באמת, הקיום פה נראה לי בלתי נתפס. כל לב העיר הזאת הוא מוזאון לא פרופורציונלי במידותיו, שכולו מרוצף לבנים משוברות. לא שזה עוצר את הפרחות האירופאיות מללכת פה בעקבי סיכה ומיני, אבל היי, זה תמיד מצחיק לראות סלובקיות נופלות על התחת. אגב תחת, אני מעוניין לציין שבהוסטל שלי, כמו בכל הקלישאות הכי איומות מסוף הניינטיז, אין מיזוג, מה שהופך את הלילות פה להמחשה מצוינת של קיומו של גזר במרק ירקות. איך אתם שורדים דברים כאלה בארץ, זה נשגב מבינתי. מובן לי שאני יוצא פה כלבה כפוית טובה, שהרי לא לפני פוסטים רבים ייחלתי להתבהרות חלקית ועליה בטמפרטורות, אבל קרייסט, כמה מיותר היה לצפות שמיזוג אוויר יהיה מעורב בעניין? אירופאים מפגרים.

אה, פסקת הפתיחה הפשיסטית שלי- לא, אלה לא משקעים מתקרית המשט. למעשה, אם אפשר, אני מעוניין להדחיק את כל הנושא ולטמון את הראש עמוק בחול מטאפורי. אלה כן משקעים משהות של ארבעה חודשים בחברת קריקטורות מגוחכות של טינאייג'רים מתלהבים, נטולי כל כבוד, אינטלקט או יכולת לנהל שיחה על כל דבר מחוץ לקיום הקטן והמתנשא שלהם. הייתי אומר שאני מאדים רק מלכתוב את זה, אבל יש מצב שהייתי די אדום מלכתחילה.

היות ופראג היא באמת פח ייקוש, ואינה מציעה שום בילוי שהייתי מחשיב לרגע כאטרקטיבי למי שגילו פחות מארבעים ושבע, אפשר כמעט להבין את הנהירה של אותם צעירים לפה רק מטעמי שכרות זמינה וזולה. ואכן, הבירה פה זולה, אבל וואלה, ממש סיבה מהממת לחצות את האוקיינוס, לשכור חדר בהוסטל, להסתובב כל היום עם מצלמות הצעצוע שלכם ולעשות פוזות-פייסבוק מול כנסיות. אני חושב שהחלפתי אולי ארבעה משפטים עם הדיירים האחרים בהוסטל, ואת שארית הזמן, אותה שארית מסטיקית של זמן בלתי מתכלה בישימון התרבותי הזה, ביליתי בליכסון מבטים מזלזלים וקריאת פוסטים ישנים בפרוג'קט ראנגיי. לפחות הויי-פיי פה זמין ואמין. אני באמת רוצה לפרגן לכם, צעירים מבטיחים שלי, ולקוות שכל עניין ההשתכרות והמסיבות הוא פאזה חולפת בקיום הבורגני שלכם, אבל אחרי כל כך הרבה דילוגים ממקום למקום, הבנתי שכל מה שמשתנה הוא רק הנוף. האוכלוסיה אחת היא: ילדים שסוחטים את היעדר הסמכות ההורית לשיא הבנאליות, ועוד עושים את זה בקול מאוד רם. כאילו, צ'יל דה פאק אפ, לא המצאתם כלום, אוקיי? להתשכר עד אובדן זיכרון, ועוד להחזיק מזה חוויה מרגשת זה משהו שמיציתי איפהשהו בכיתה י'. אם אלה היו כל החיים שלי, הייתי הולך ומטביע את עצמי בוולטאבה. זה, לכל הפחות, היה מהווה גרגר של עניין.

החלק העוד-יותר עצוב בפארסה הזאת הוא, שהילידים מתים על זה. כל עיר אירופאית שמכבדת את עצמה מציעה סבב-בארים לצעירים בהוסטלים. אותו סבב כולל קיפוץ מפאב לפאב בלווית בחורה מקומית, בדרך כלל בגופיה וסנדלי פקאצה, גמיעת חצאי ליטר של בירת הבית בחמישה מקומות שונים, ומדי פעם שוט של כּמוֹדְקָה לניקוי החיך. שמעתי חבר'ה בהוסטל מתגאים בכך שעשו שלושה סבבים כאלה, חלקים נרחבים מהם בלתי-ניתנים לאישוש, וכל מה שיש לי לומר הוא: פחחחח. כל יציאה כזאת כרוכה בתשלום של ארבעה עשר יורו וענידת צמיד מפלסטיק. תכל'ס, איבדתם אותי כבר בצמיד מפלסטיק (זה לא בומבמלה, ואני לא ילדת שאנטי מיהוד), אבל קיבנימט- ארבעים ושניים יורו זה כמעט חצי שעה אצל זונה באמסטרדם. זה שניים וחצי לילות בהוסטל טוב, זה... פאק, זה הרבה בגדים שווים, או ארבעה סרטים בקולנוע או כל דבר אחר שהוא לא התעללות בכבד שלכם! לעזאזל, פקחו את העיניים ותמצאו לעצמכם קיום, מריונטות ריקניות שכמוכם.

מה עוד? אה, אין לי עוד כוח לתיירים שמצלמים הכל. יא רבי, תעשו גוגל אימג' ובואו נגמור עם זה, טוב? כאילו, כמה אפשר? פראג היא עיר המסתור הגרועה בעולם, כי אי אפשר לפסוע בה סנטימטר בלי להיכנס בפריים של איזה צרפתי מיוזע עם קודאק, שחי בסרט שהוא הלמוט ניוטון או משהו. חביביי, הכל צולם ותועד מכל זווית אפשרית. אני לא יודע מה אתם מתכננים לעשות עם התמונות כשתחזרו למולדת המפגרת שלכם, אבל לט'ס פייס איט- כמה מסעיר זה כבר יכול להיות? המקסימום שתוכלו לעשות הוא אלבום דקורטיבי, שאף אחד מחבריכם לא ירצה לדפדף בו כי גם הם היו בפראג, וגם הם צילמו בדיוק את אותו הגשר. אין כל חדש תחת השעון האסטרונומי, זה מה שאני מנסה לומר, אז מדוע לדחוף לי את העדשות שלכם לפרצוף? ממילא אין רמזורים בעיר הזאת, אז חציית כביש היא גם ככה אקסטרים ספורט. למה להוסיף חטא לפשע ועוד לגרום לי כל פעם להיעצר כדי לא לחבל לכם באימג'? שאלות רבות וטובות, הדיון בהן בטח מרתק. כלומר, אם חסרה לך אונה במוח.

אוי, זה היה לא פשוט. התחנה הבאה במסע שלי היא תחנה מתבקשת למדי, לאור גיבוב התלונות היוקד הנ"ל. אני אורז את מיטלטליי ומצפין ל... פולין! יה, בייבי. רגשות אשם, נטיה להפסיד במלחמות וצעצועי עץ - זה החומר ממנו עשויים חלומות. אחלו לי הצלחה.

נ.ב. כדי לא להפוך את העיר הזאת לבזבוז מוחלט של ימיי בניכר, קניתי פה המון שטויות. לא, שום דבר מתוצרי הזכוכית המקומיים, אלא יותר בכיוון של תוצרי טופ מן ה... בנגלדשיים, או איפה שזה לא יהיה שמייצרים את זה.