לילה כיום יאיר

לחזור הביתה ולהמשיך לכתוב כאילו אתה אי שם, זו מטלה שנדונה מראש לכישלון. ולא שיש לי בעיה עקרונית עם מטלות כאלה, חלילה. חיי הם פחות או יותר כרוניקה של התנגשות ידועה מראש בקיר שמולי, אבל זה עדיין מוזר. כיוון שגם הרבה מים זרמו בוולגה מאז באמת ביקרתי בכל המקומות ההם (ניסיתי לכתוב קצת בזמן אמת, התוצאה היתה מחפירה), בחרתי לספר בנוסחים תמציתיים, על לב ליבן של ההתרחשויות בימים האחרונים לפני העליה ארצה.

סיימנו בפולין, לא? יפה. בשש בבוקר התייצבתי בתחנה ההו, כה נידחת בפאתי ורשה. בלעתי שני כדורי שינה ועליתי על האוטובוס, שלקח אותי לריגה. זה, אגב, המקום להודות לאל הרחום והחנון על בריאתם החתיכית של כימיקלים מסייעי-הירדמות. אני מאותן הנפשות האומללות, שמתקשות לישון גם בתנאים אידאליים, במיטות רכות ובחדרים ממוזגים, כך שלינה בכלי רכב ציבוריים היא לרוב ממני והלאה. אבל זודורם אחד מסדר לי בכיף כמה שעות של הגרת ריר חיננית ואפס חלומות גם באמצע שיט קיאק במורד הניאגרה. הזיכרון הבא שלי הוא משעות הצהריים, אחרי הרבה יותר מדי זמן של ישיבה, ובלי שום מושג כמה זמן באמת ייקח לעונש המיטלטל הזה להגיע ללטביה. התשובה, למקרה שתהיתם, היא כחצי יממה. לקראת שש בערב נפרקנו מאוטובוס אחד, ועלינו לשני. כל החוויה הריגאית שלי הסתכמה ב- "המ, יש פה תחנה ו... היי, לאן התיק שלי הולך?". זה בסדר, הוא לא באמת הלך לשום מקום מעניין, אלא רק תפס את אוטובוס ההמשך לטאלין. אחרי שש דקות נסיעה מריגה, אותו אוטובוס קפא על מקומו וסירב להמשיך. דיברנו אליו יפה, הצענו לו שלמונים נאים, רקדנו את ההוקי-פוקי, אבל לכו תבינו אוטובוסים של לטבים. אחרי שעתיים (!) של שיחזור כל סצינה מסרט אימה שמתחילה בדיוק ככה (אני וחבורת זרים שאינם דוברים את שפתי נטושים, על כביש באמצע שום-מקום) הנהג הצליח לגרום לבהמה המכאנית להתניע, ויצאנו לדרך. שוב.

לטאלין, בירת אסטוניה, הגענו לקראת שתיים בפאקינג לילה. אני לא יודע לכמה מכם יצא להסתובב במדינות בלטיות בשעות הפאקינג לילה, אבל הניסיון האישי שלי גורס, שמדובר בחוויה לא מאוד נעימה. אמנם וידאתי מראש עם ההוסטל שיהיה מי שיקבל אותי, גם אם אגיע בשעות הפאקינג לילה, אבל עדיין-אני, תיק של חמש מאות טון, שתים-עשרה מעלות והוראות הגעה לא מאוד מפורטות. היה די נורא.

טאלין עצמה דווקא נשאה חן בעיניי. בשום אופן זו לא איזו עיר מרגשת או מרתקת. פראג למתקדמים היא ההגדרה הכי מדויקת שאני יכול לתת לה. השילוט באנגלית, הבחירה להקים כרך שלם סביב ארבעה רחובות עתיקים עם דוכני מזכרות והחיבה של בני תשחורת אמריקאים להשתכרות זולה ומהירה במועדונים מקומיים- נו, מה עוד חדש. אבל בסדר, הכל טובל באווירה של קצת פחות מעאפנ-נֶס כללי, כי בכל זאת, זו אינה פראג. נכון שזו מחמאה מאוד מפוקפקת להעניק לעיר כלשהיא ("היי, את אולי לא יפה ומעניינת, אבל לפחות את לא ביצה מבאישה של שיממון ותפלות! בואי נהיה חברים בפייסבוק"), אבל זה מה יש, אוקיי? מה גם שהשמש שוקעת שם לקראת אחת, וזו כבר פשוט סטיה.

אחרי שלושה ימים של הסתובבות חסרת תכלית בטאלין, עליתי על ספינה להלסינקי. שיעור קצר בגאוגרפיה: בין טאלין להלסינקי מפרידים הים הצפוני וכעשרים שנות קידמה. אולי לא יפה לקרוא לטאלין מפגרת, ותכל'ס, ביחס להרבה ערים אחרות היא לגמרי מתקדמת ונאורה, אבל עשו לי טובה, רק העיפו מבט בשטרות המצחיקים שלהם. לאסטונים יש שטר בסך עשרים קרונות, שטר של חמש קרונות, וכמובן שטר של עשרים וחמש קרונות, למקרה שהשניים הקודמים פשוט לא עונים על הצרכים היום-יומיים שלך. ביזאר. בכל מקרה, נמל טאלין מחולק למשהו כמו ארבעים מסופים שונים, והחברה בה שטתי אני, מוקמה, מין הסתם, במרוחק ביותר. שעה וחצי של שיט, במה שנראה כמו דיוטי-פרי צף עם מקומות ישיבה, הובילה אותי ל... הלסינקי. דה. מה, לא הקשבתם?

העברתי שלושה וחצי ימים בפינלנד, וכל מה שיש לי לומר הוא: זה לא פייר. אני יודע שלא יפה לקנא, ושבעתות מצוקה הסברתית, כמו זה שאנו חווים עכשיו, אל לנו להיות עוינים כלפי ידידים פוטנציאליים, אבל סליחה, אני מעוניין להגיש קובלנה. זה לא לעניין, שלא לומר 'מנקר עיניים שלא לצורך', להניח את העיר המהממת הזאת לחופיו של נמל (מהמם), עם נוף ירוק, אנשים חתיכים, גבוהים ומנומסים בכל מקום, ועוד להפוך אותה לידידותית למטיילים. לאורך כל שהותי בעיר, הרגשתי קצת כאילו הזמינו אותי למסיבה של המקובלים בתיכון- הכל סביבי היה זר ושונה, מתוחכם ומלוטש ממני, וחששתי שכל מחווה גסה ולבנטינית שלי תסגיר מיד כמה אני לא שייך.

כדי לא להשתגע מרוב אסירות תודה, הצלחתי לפתח גם כמה תלונות בנוגע לשהייתי בהלסינקי (מלבד "למה אני לא גר פה?") :

1. היו לי שותפים מסריחים. אחד מהם מסריח מטאפורית, שהתעקש להתווכח איתי על תקרית המשט. נפנפתי אותו במקצוענות, כי אנשים שבוחשים בקדרות לא להם, חשים את עצמם פרשנים פוליטיים להמונים, ועוד מצפים ממני להתעלף/ להרגיש רע עם עצמי על מה שהמדינה שאני חי בה עושה, מביאים לי מחלות. בבוקר העזיבה שלו הוא סיפר על בחורה שהבריזה לו ערב קודם, והשאירה אותו תכול אשכים לשבוע הקרוב. שמה של הבחורה: קארמה. השותף השני, שלא הזדרז לעזוב, היה מסריח פיזית. ולא דיבר אנגלית. ניסיתי להיות קצת נחמד אליו, אבל יצר הרע השתלט עלי, והחלטתי שאם הוא לא טורח ללמוד אנגלית ולהתקלח, אזי אלוהים לא רוצה שנהיה ידידי נפש.
2. לפינים אין יוגורט. כלומר, אין להם יוגורט נטורל, בלי כל מיני תרכיזי פרי, אגוזים, פצפוצים, דצ"כ עד"ש ובאח"ב. זוועה. מה שכן יש להם, הוא פיתוח מקומי ומסקרן בשם 'וילי' (Viili), שיושב מאוד קרוב ליוגורטים במדפים בסופר, אבל כאן בערך נגמרים קווי הדמיון בין השניים. שחררתי את וילי (סורי, זה היה משחק מילים כל כך מתבקש, זה היה חזק ממני) אל המקרר בהוסטל, ומאוחר יותר אל קיבתי המשוועת למוצרי חלב ו... איכס. איכסה פיכסה בלביכסה. מדובר ביציקה לבנה חסרת ריח, במרקם שהוא הכלאה בין פודינג מקולקל למסטיק לעוס, בטעם של מדלל צבע. כוחותיי, ואלוהים יודע שבתחום צריכת המזון יש לי חתיכת כוחות, לא עמדו לי, וחצי מהגביע נשטף אל הכיור. וסתם אותו, אני מניח, כי התרכובת הזאת יכולה גם לבודד בתים נגד קסאמים.
3. לא, ברצינות, למה אני לא גר פה?
4. אה, והבתים פה נראים כמו צעצועים שמקבלים בביצת הפתעה. נכון, זו לא בדיוק תלונה, אבל מצחיק על כל פנים.
5. עוד דברים שמצחיקים על כל פנים: שפם. שוב, לא לגמרי עקרוני, או עונה על הדרישות של הרשימה הנ"ל, אבל חשוב לי לחלוק. בכל זאת, קיבוצניק.

אחרי שני לילות בהם התהפכתי במיטתי בניסיון נואש להבין למה, לעזאזל, אני לא מצליח להירדם, הבנתי שהשמש באמת לא שוקעת בהלסינקי. היה לי טיזר פתייני לזה בפולין, קדימון מפותח ואטרקטיבי באסטוניה, ועדיין הופתעתי ממה שקרה בסרט באורך המלא. כמו פרק של "הישרדות" הישראלית, גם השהייה באור יום תמידי נראית הגיונית בהתחלה, אבל לאורך זמן נעשית מתסכלת בואכה ייאוש ובכי. אתה חושב שאתה נהנה, אבל כעבור יומיים וחצי פשוט מתחשק לך להביא לשמש המזורגגת הזאת אגרוף. כלומר, מי לא יהנה מטיול לילי לאורה של שמש אחר צהריים (בילוי עליו אני חותם בשתי ידיים, בעיקר באזור הנמל המערבי של העיר, שמחבר את מרכזה לכמה איים קטנים וחמודים בשני גשרֵי ענק)? אבל גם כל טיולי תבל מתגמדים לעומת הצורך הבסיסי במנוחה, ואת זה פשוט קשה לעשות בחלון פתוח כי, כאמור, השמש לא שוקעת. קיצר, you take the good, you take the bad, you take them both and there you have הלסינקי. או סדרה מהאייטיז עם וייב לסבי היסטרי, וגם בזה אין לזלזל.

על אף קרבתן הגאורפית של הלסינקי וסטוקהולם זו לזו, עדיין מפרידות ביניהן כמעט חמש-עשרה שעות של שיט. שלא במפתיע, קניתי את הכרטיסים הזולים ביותר לאחת הספינות, וכבר פנטזתי על לילה שלם של עיוורון בלב ים, כשאני אזוק למושב לא נוח בעליל, מקלל את השחפים הארורים, ומתקיים מלגימת מים אקראית מהאסלה ושלושה כדורי שינה.

ואכן כך היה, למעט החלק המינימלי של איך קוראים לזה? אה, כן, המושב. מסתבר שהכרטיסים הזולים לספינה לא ממש כוללים מקום לינה אישי, מצומצם ככל שיהיה. הרוכשים הקמצנים נכלאים כולם בחדר אחד, בסיפונה השמיני (!) של ספינה בגודל עיר ישראלית ממוצעת. זה בדיוק המקום לציין שאת המצעים מהארץ זרקתי בברלין, ושק שינה מעולם לא טרחתי אפילו לארוז, כך שאת הלילה בדרך לשוודיה ביליתי בשינה על שטיח מאובק, מכוסה במעיל. היה לגמרי שִיק מחנה פליטים, אבל פגשתי פינית נחמדה, איתה העברתי בחפץ לב כמה שעות של הסתובבות במשחטת הקולוסאלית בה לנּו. תאמינו לי, אי שם במעמקיו של אוקינוס כלשהוא, הטיטאניק מאדימה מבושה. כאילו, מי צריך ספינה גדולה כל כך? לא ברור, אבל המקומיים מתים על זה, ותכל'ס, אפשר להבין אותם. כל כלי תחבורה שמכיל קריוקי-בר, סתם בר, שתי מסעדות, מועדון לילה, שני חדרי משחקים, משהו כמו אלפיים חדרי שינה ונברשת במימדים של לוויתן מקובל אפילו עלי, גם אם נדרש ממני לטפס שבעה גרמי מדרגות בשביל להגיע ללא-מיטה שלי.

עגנּו בסטוקהולם (משפט שמעולם לא חשבתי שיזדמן לי להקליד, אבל החיים מלאי הפתעות), בחלק של הנמל שממוקם, למיטב הבנתי לא בסטוקהולם. אם הייתי מכיר עוד ערים בשוודיה, הייתי משתמש בהן לצורך המחשה, אבל על מי אני עובד? חציתי שליש מהעיר עם התיק על הגב, קיללתי את ההוסטל המשוקץ שלי על ההוראות הבלתי נהירות בעליל ששלח לי למייל, ועל כך ששעות הקבלה בו הן בין שמונה בבוקר לשתים-עשרה בצהריים. שזה נחמד ומיטיב עם העובדים, אבל היי, מה עם אלה מאיתנו שנסרחו כרגע כל הדרך ממדינה אחרת והגיעו, נאמר דקה אחרי שתים-עשרה? כן, פספסתי את דֶסְק הקבלה בדקה. היה מקסים ומעודד. דיברתי באינטרקום עם אחת העובדות, אמרתי לה שעליתי וירדתי פעמיים את חמש הקומות של הבניין, ואני רק רוצה מקום לפרוק בו את המטען שלי. היא נתנה לי את הקוד לחדר האחסון, זרקתי בו את התיק כמו שמתנערים מחרק שהולך לך על האוזן (הווה אומר בגסות הגובלת במשטמה) ויצאתי לשוטט בעיר. אותה עובדת אמרה לי לחזור בחמש, ואכן כך עשיתי. מזלי הגדול הוא, ששלושה ימים לפני שובי הביתה, כבר לא נותרו בי האנרגיות להיות כלבה מגעילה לכל מי שנתקל בי, וכך הייתי חייכן ועליז גם מול פני היריקה המטאפורית בפרצופי, לה זכיתי מההוסטל המנוול הזה. וואטאבר.

אם אזכרתי פה רגשי נחיתות בדבּרי על הלסינקי, אז נדרשים מושגים חדשים לחלוטין של פקפוק עצמי בכל הנוגע לסטוקהולם. זאת עיר שהקוליות פשוט מפעפעת באוויר שלה. כל יושביה ומבקריה הם הומואים בלונדיניים ורזים, שלא רואים אותי ממטר ולבושים בבגדים יקרים ומתוחכמים משלי. כאילו, למה לא, בואו פשוט נצמיד לי שקית ניילון לראש ונגמור עם הפארסה הזאת, אוקיי? מה עשיתי שמגיע לי להיות מוקף תמידית בתזכורות לכל פגם פיזי שלי? אוח, עיר מרגיזה. אני מת עליה. שונא אותה ונוטר לה, על קיומה המושי-מושלם, מלאה בתרחישי חיים שאני יכול רק לדמיין (וגם בדמיוני אני לא מגיע לכזאת רמה של קלאסה), ומאידך מזדנב אחריה כמו גרופי. כן, סטוקהולם גרמה לי להיגעל מעצמי לגמרי, ולאהוב כל שניה של הגועל הנ"ל.

בלב רובע הקניות ההורס של העיר, נחה לה חללית האם של כל מה שאי פעם חלמתי להיות- PUB.  עזבו אתכם מהכיתוב השוודי באתר (אם כי, איזו שפה מצחיקה זאת, הא? לא פלא שהם המציאו את אבבא), והסתמכו עלי: קפיטליזם זה אחלה. מדובר בחמש קומות של אורגזמה צרכנית מזוקקת. הכי לא מגניב להודות שאתה מתלהב ממשהו, שבסופו של יום הוא כולה קניון משודרג, אבל יא וולי, איזה קניון. שתי קומותיו העליונות מוכרות פריטי מעצבים מקומיים, ובי נשבעתי שביום בו יהיה לי המון כסף, אישן, אתנגב ואתכסה כל לילה בחולצות ובז'קטים שנמכרים שם. כל הרמה אקראית של קרדיגן גררה אותי למסע ארוך של שכנוע עצמי מעדות ה-"ברור שאני אלך עם זה למלא מקומות, ולכן הגיוני לגמרי להוציא על זה את כל הכסף שנשאר לי למזון", אבל בסוף הייתי הכי אמיץ, עצמתי את עיניי והתרחקתי מאזור הסכנה. אז לחשבון הבנק שלום יחסי, אבל ליבי האומלל הוא כצנצנת אבטיחים כבושים – חמוץ, קר ורומני. יום יבוא, יקיריי, וכל זה יהיה שלי.

לפתע נחתה עליי ההכרה בכך, שמלא זמן לא עשיתי משהו תרבותי עם עצמי. העיפו מבט בפוסטים האחרונים, ותגלו שאת רוב ימיי העברתי בשיטוטים בקניונים וקיטורים על היעדר או תוספת לא מבוקרת של אור שמש. קיצר, כולי התנוותי מבחינה תרבותית, וזה מה שכיוון אותי לרובע המוזאונים המקסים של סטוקהולם. העברתי ארבע שעות של התפעלות במוזאון הפסיכי לאמנות מודרנית, משנן לעצמי שוב ושוב שלעולם לא באמת אבין או אוהב אמנות מודרנית, אבל וואו, זה נורא יפה בעיניי. שזו אחלה תובנה מבחינתי. גם אם אף פעם לא באמת אהיה אנין ומשכיל (ומספיק מבט אחד ברשימת השירים שאני שומע מדי יום כדי להדגים את זה), לכל הפחות אני יכול לפרגן לעבודות בעלות ערך אסתטי. וידאו-ארט, לעומת זאת, זה כבר ממני והלאה. רק שתדעו.

מסתבר שבכל סטוקהולם יש אולי אינטרנט קפה אחד, וגם בו אין ממש קפה. שזה בסדר, כי מי בכלל רוצה לשתות קפה עם מהגרים טג'יקיסטנים או טינאייג'רים שמשחקים וורלד אוף וורקראפט, אבל כשאתה תייר שרק רוצה להדפיס את כרטיסי הטיסה שלו הביתה, זה כבר סיפור אחר. זבן מהמם בסניף של סֵבֶן אילֵבֶן ידע להפנות אותי לאותו אינטרנט קפה (ההשערה שלי היא, שהוא מקהילת וורלד אוף וורקראפט, אבל יש מצב שבהיותו הגרסא השוודית למוכר בפיצוציה, הוא למעשה מהגר טג'יקיסטני), שם הדפסתי את הכרטיסים, ובעודף שנשאר אכלתי ארוחה מחרידה במקדונלנדס. הכי אינטרנשיונל מצידי.

***

זהו, חברים. באותו המבורגר בינוני הקיץ הקץ על מסעי. אני חושב שמדובר ביופי של סמליות, כי מהי מקדונלדס אם לא הסממן המובהק לכל מה שהולך עכשיו באירופה- השטחה מוחלטת של הפולקלור לטובת  תאגידים בינלאומיים תאבי ממון, יחס מחפיר למהגרים ושימוש יתר במיונז? מה גם שהיה לי את סכום הכסף המדויק לקניית הארוחה הנ"ל, שזה כבר פריקי לגמרי.

את יום השיבה לארץ העברתי בכיף בהמתנה בשדות תעופה. השדה השוודי עוד היה נעים ואטרקטיבי, אבל הטיסה ממנו (במטוס שאך בקושי על ההגדרה ל-'מטוס', עקב העובדה שהיה כה זערורי, עד שיכולתי לשים אותו בכיס מכנסיי) נחתה בלטביה, שם היו לי כשמונה שעות להעביר לפני הטיסה הביתה. עלעול מהיר בתחילת הפוסט יזכיר לכם שאין לי רושם חיובי מהמדינה הזאת, ובחיי שנמל התעופה של ריגה לא התאמץ לשנות אותו. התיק העצום שלי הופקע ממני, מה שהיה יכול להיות ממש בסדר מבחינתי, אלמלא השארתי בו את כבלי החשמל של הלפטופ, מה שגרר אותי לחסכנות פסיכית בכל הנוגע לבידור ואינטרנט. התהלכתי כסהרורי במסדרונות הצרים, מאחל ללטביה, שמהיום תקרא לא-טביה על שום העובדה ששום דבר טוב לא קרה בה, שפע אסונות טבע, מרידות אלימות ותקופות של שפל כלכלי. מה גם שירד שם גשם, שזה כבר ממש מגוחך, אוקיי?

על אף הנסיונות העיקשים שלי להתחמק מכל מאפיין ישראלי עד רגע הנחיתה, קשה היה להתעלם מכל העברית שנשמעה לכל אורך הטיסה הביתה. בלתי-נמנע, אני מניח, אבל רציתי למתוח את האשליה לאורכה המקסימלי. כמו ילד שמבקשים ממנו לעצום עיניים לפני שמניחים מולו את מתנת יום ההולדת, יכולתי לשמוע את הניגון "עוד לא, עוד לא" עד לעמדות ביקורת הדרכונים. שם, בתוך המון נרגש, בבליל של עברית, אנגלית, צרפתית ואלוהים יודע מה עוד, התחלתי לחזור לצורתי המקורית. לא עוד תייר זר ומבולבל, זבוב שמתנגש בשמשת החלון שוב ושוב עד שהוא מאתר פתח יציאה אחר, אלא סתם אחד. סתם אחד רגיל, שדובר את השפה, יודע להגיע למקומות, שראה ועשה ומיצה. יש בזה הקלה עצומה, נחמה על התקופה המבלבלת והדרוכה שעברתי בחודשים האחרונים, אבל אי אפשר להתכחש לאכזבה. אני לא מריר או משהו, כלומר עוד לא, כי כולנו יודעים שזה רק עניין של זמן, אבל זה חסר לי. אפילו לעצמי אני לא יודע להגיד בדיוק מהו אותו 'זה'. אולי מדובר בתחושת החופש, או האנונימיות וחוסר המחויבות שנהניתי מהם באירופה. ואולי כמו בכל שינוי, אני מתגעגע למה שאיבדתי, גם אם בשעתו הייתי קוטר מתבודד, שרק סופר את הימים שנשארו לפני החזרה לנקודת המוצא.

אז חם פה מדי, התחבורה הציבורית מעאפנה ואני לא יכול להעיר הערות מרושעות בקול רם כי מבינים פה את מה שאני אומר. אבל היי, לדיאט קולה יש פה טעם הגיוני, ורק בגלל זה אני מוכן לאמץ בשמחה את הקלישאה ולהודות שלטוב ולרע, שאין מקום כמו הבית.