ספרדי כפול

הרושם הראשוני שלי ממדריד הוא שהיא עיר מאוד יקרה. זה רושם שהתקבל אמנם בנמל התעופה של פורטו, אבל אני דבק בו על כל פנים. הזמנתי טיסה בRyanair, חברת תעופה שמתמחה בטיסות פנים יבשתיות במחירים אטרקטיבים, א-לה EasyJet וחברותיה. מכיוון שאני יהיר ומהיר, שכחתי לעשות צ'ק-אין אונליין לתיק שלי, וכך גם שילמתי מחיר מלא על הכרטיס, גם הוספתי עשרה יורו על טיפול בתיק וגם ארבעים יורו נוספים על צ'ק-אין מאוחר בשדה עצמו. בסופו של דבר היה משתלם הרבה יותר לחזור לליסבון ולנסוע משם ברכבת של שמונה שעות, אבל אם הייתי ידוע בתור אחד שעושה רק דברים משתלמים, הייתי מתכנן טיול צנוע יותר. פתח-תקווה רבתי או משהו. על כל פנים, יהא זה לקח עבורכם, קטנטנים: הקפידו לקרוא את כל ההוראות באינטרנט, אחרת תשלמו מאתיים ומשהו שקלים על קליק אחד ששכחתם לעשות.
הרושם הראשוני האמיתי שלי ממדריד היה ששדה התעופה שלה לא ממוקם היטב. כלומר, יש מצב שנחתּי בשדה התעופה של בוקרשט, אבל ארבעים ותשעת קווי המטרו שלקחתי הובילו אותי ל-Sol, כיכר מרכזית בעיר. הפזמון נראה לי קצת מוכר; ארכיטקטורה מרשימה, מזג אוויר חורפי, שפה שנשמעת מאוד מצחיקה כשאני מנסה להגות אותה במבטא מקומי. כבר הייתי פה, לא? ובדיוק כשהתחלתי להרהר את אותם הרהורים מוכרים מעדוֹת "יפה פה, אבל אני יותר בודד ממצורע בספריה בבת-ים", הגיעה לי הפתעה בצורת שותף פטפטני לחדר. הכירו את האנְס (כן, אנחנו בספיישל ניקוד היום): אמריקאי ארך שיער, מעשן כקטר, וגבוה כעץ אדר. כל פסיעה שלו שווה ת"ק פרסאות לערך, אבל כל התכונות הפיזיות המגונות האלה- והריח בראשן, כי או מיי גאד, כמה הסריח אצלנו בחדר- לא מאפילות על מהממותו הכללית של הבחור. הוא למד עברית, יוונית ולטינית בקולג' לפני שהחליט לפרוש מעולם האקדמיה ולתור את העולם. הוא חובב פילוסופיה אנטי-מערבית, הספרדית שלו לא רעה בכלל והוא מקושר במדריד יותר מדף בית ממוצע. הוא כל מה שהייתי רוצה להיות, ועוד. רק לא, כי בכל זאת הוא מתלבש זוועה, אבל העיקרון תופס.
 
דיברנו קלות על ההבדלים בין ישראל לוויסקונסין. למעשה, כל ניסיון שלנו למצוא קווי דמיון בין השתיים מסתכם בהבנה שלמעשה, אין ביניהן קווי דמיון. אבל ניחא, הוא כזה איש שיחה מוצלח, שאפשר להתגבר גם על כאלה מכשולים בנאליים. הו, אגב מכשולים, זה המקום לציין עד כמה משונה היה ההוסטל שלנו. מסתבר שההגדרה ל- 'הוסטל' היא מאוד גמישה כי תכל'ס חיינו בדירה של מישהו. אנשים הסתובבו בו ללא הפסקה בחלוקים, היה חדר שירותים אחד לכל האורחים ואחד נוסף ל... אני רוצה להגיד 'אורחים אחרים', אבל זה רק מטעמי נימוס. האנשים האלה גרו שם, בחיי. זה הבית שלהם. אולי הם שוכרים אותו ממישהו, אבל זה מעון הקבע שלהם ללא עוררין. ביזאר לגמרי. חדרי האורחים מוקמו בקצה של מסדרון, עם תנור שלא הפסיק לעבוד, ואחד השפריצרים הארורים האלה, שמתיזים מטהר אוויר כל מספר קצוב של דקות. לכל המקום היתה אווירה של בית אבות, עם האוכלוסיה בילט-אין. וכבר אמרתי שאנשים גרו שם? כאילו, אשכרה גרו. זה כל כך משונה. כל מה שחסר הוא ספרדיה מבוגרת שתבוא לאסוף לנו את הבגדים הרטובים מהרצפה ותבקש מאיתנו לעשות קניות בדרך חזרה מבית הספר. הכל אודות אמא, גרסת הריאליטי.

anyway, האנס. יש לו שלושה חברים משונים שישנים תחת כיפת השמיים בכל מיני כיכרות ברחבי העיר. ביום הם מעשנים, בלילה הם מעשנים עוד קצת ונרדמים. שלושתם נראים כמו ילדים שגדלו בלהקת זאבים, ורק דיוס מיו יודע מאיפה להם הממון לכל החשיש שהם צורכים בהפגנתיות מול תחנת המשטרה. אבל זה חלק מהקסם האירופאי, לא? הקלות הבלתי נסבלת של אי-הקיום. ברביעי בערב נגררתי אחריו ואחרי הגרסה שלו ל"וזרח השמש" למועדון בלוז ברחוב סמוך להוסטל. להלן חוות דעתי על מוזיקת בלוז: בוז. סתם, אבל איזה קאץ' פרייז מעולה זה. ישבתי, מאזין לחלקים בשיחות הסופר-מהירות שלהם באנגלית (מסתבר שהאוזן שלי לא מתרגלת לזה בקלות), ריחמתי על עצמי כמו תמיד, ופתאום- תפנית נוספת. אחד החברים של האנס, בחור סימפטי מלִידְס, ניסה כל הערב להשתחל למכנסיה של אוסטרלית חביבה בשם קט. לקראת הבירה הרביעית, ואחרי שעזבנו את מועדון הבלוז לטובת מסעדת טאפאס-ללא-טאפאס, הוא גם היה די קרוב להשגת המטרה. אתם בוודאי מכירים את הטיפוס של קט: סיפור חיים מסריח, משפחה לא לגמרי מתפקדת, דימוי גוף מעוות ונטיה להסתבך בצרות מזן ה"שיכורה ומנוצלת" שכולנו אוהבים. באחד מפרצי הווידויים המבוסמים שלה (בתחנה השלישית של הערב- מועדון דוחה עם רקדנים חצי עירומים בכובעי בוקרים, ואווירה מוזיקלית של קלאב טורקי ב-2004), היא שאלה אותי למה אני לא מנסה להתחיל איתה. הסברתי לה את המצב בעדינות, ונעשינו חברים טובים מאותה נקודה. זאת אומרת, חברים טובים במידת האפשר, כי כנראה לא אראה אותה יותר בחיים, אבל זו דרכו של עולם. לקראת חמש בבוקר, אחרי שרוב החבורה התפזרה, ליווינו אותה להוסטל שלה, והבחורה פשוט מעדה על איזו אבן והשתטחה על המדרכה, עם הראש ישר לתוך הבלטות. מקסים.
 
בקיצור, עזבו אתכם מצרות של אחרים. אלפי דומות-קט מסתובבות ברגעים אלה ברחבי העולם, מועדות או מקיאות על בחורים שבוחנים אותן באור חדש ולא מחמיא. למחרת הן קמות ולא מבינות איך זה שוב קרה להן. וואטאבר, העיקר שדיברתי עם אנשים. והם היו נחמדים. ואני הייתי נחמד אליהם בחזרה. דברים כאלה לא קורים כל יום, חביבים, בואו ניקח דקה להעריך את זה. אמנם כל הבגדים שלי מריחים כמו הבוקר שאחרי ל"ג בעומר, וישנתי מעט מדי, אבל דיברתי. עם זרים. וזה היה נחמד. ברכו את שם ה' המבורך, והודו למדריד כי טוב.

***

כיוון שאי אפשר היה להשיג חדר נורמלי ליום שישי במדריד (שעה וחצי של חיטוט באינטרנט העלתה את האופציות הבאות: לשכור חדר במלון אמיתי, מה שנשמע מפתה עד שמבינים שזה בא על חשבון קניות עתידיות או להצטרף לחבורת הזבל ולהצטנף באיזו פלאזה עד שבת בבוקר), החלטתי להקדים את ההגעה שלי לוולנסיה. אני לא יודע אם יש שם אשכרה משהו לעשות, אבל תפוזים אני אוהב, אז המחשבות שלי נוטות להיות קצת חיוביות בנושא. אדיוס, אמיגוס. 

(הערה: אין תמונות ממדריד כי מזג האוויר לאורך כל שהותי שם היה כה מחורבן, עד שאזל לי כל החשק לצלם משהו. את המעט שיש אעלה לפייסבוק או אגנוז לטובתו הכללית של ז'אנר הצילום התיירותי)