אחיו ואחיותיו של התפוז

המסקנה הראשונה שלי לגבי ולנסיה היתה, "הא, ראשון". as in ראשון לציון. למעשה, כדי להבדיל בין הביטוי שמשמעותו "אין לפניו דברים אחרים" ובין הביטוי "פרבר עירוני חסר כל ייחוד ומלא ערסים", משתמשים המהדרין במינוח 'רישון' במשקל מלעילי (כמו עדן או רגע). על כן, אתקן ואציין שחשבתי "הא, רישון". אחרי ארבע ומשהו שעות של נסיעה ברכבת, שהיטלטלה כמו קליפת אגוז בים סוער, יצאתי לרציף אפור ורטוב, משם המשכתי לעוד רציף אפור ורטוב, שרק ממנו הגעתי ל... נכון, רציף אפור ורטוב. אבל במרכז ולנסיה, תודה לאל, רק רבע שעת הליכה (אפורה ורטובה) להוסטל. מוקף באנשים שאינם דוברי אנגלית, ובנוף עגמומי, שלפי מיטב זכרוני דווקא אמור להיות קרוב לים ושתוף שמש, לא יכולתי שלא לקוות שבסופו של דבר לפחות אגיע לסופר-לנד.

בערב הראשון נהניתי מארוחת ערב בהוסטל עצמו (אגב, פרס למי שיציע חלופה ראויה להוסטל בעברית, כי כבר ממש נמאס לי להקליד את המילה הזאת כמו איזה ג'ון נאש), שזו יוזמה שאני מאוד מעריך. לא כל ההוסטלים מציעים פעילויות בערבים, אבל אלה שעושים- ראויים לאות כבוד. חלקנו המכובד לא לגמרי יצורים חברותיים ונעימים לבריות, ומרגישים קצת יותר בנוח להשתלב בשיחה כשמישהו יוזם אותה עבורנו. לא אני, כמובן, כי אני כמו רשג"ד בצופים מרוב שאני סוציאלי, אבל אתם יודעים, לא כולם ככה. בכל מקרה, היתה פסטה עם חתיכות בייקון וארבעה עשר קבין גבינה מותכת, בליווי יין מהול במיץ. היה חמים וכמעט טעים, ושיחה נעימה קלחה ביני ובין ג'יימס החתיך מאוסטרליה ומייגן הקנדית הציפורית. מאוחר יותר עליתי לחדר, ושמחתי לגלות ששאר המיטות ריקות. שוב- אני רשג"ד וכל החרא הזה, אבל מי לא אוהב להעביר לילות בחדר פרטי? רק אנשים טיפשים, זה מי. וממילא כל הלהג הזה לשווא כי אחרי שש דקות של גיל, נכנסה שותפה. טם טם טאאאם.

איך זה פותרים בעיה כמו מריה? ויותר לעניין- איך זה מסבירים לעולם אישה כמו אנג'לה? ובכן, באיור, כמובן. אנג'לה באה, לטענתה, מרומניה. אני אומר 'לטענתה' כי רק הטעם המחריד שלה בטרנינגים, וניחוח כבד של קרם גוף, היוו איזושהי אינדיקציה למוצא מזרח אירופאי. כל שאר המאפיינים שלה זעקו בעיקר משוגעת-משוגעת-משוגעת. היא פנתה אלי בספרדית. הסברתי לה שאני לא מדבר ספרדית. היא המשיכה לפנות אלי בספרדית. אמרתי לה, בספרדית האפסית שלי, שאני לא מדבר ספרדית. היא המשיכה לפנות אלי אך ורק בספרדית, כשמדי פעם היא מוסיפה גם משיכת כתף אקראית. אחר מלמלה משהו סירחון הנעליים שלה (או שלי; היא הרימה נעל אחת שלי באוויר ורחרחה אותה כמו איזה כלב משטרתי, אבל זה כנראה היה לצורך הדגמה), והסבירה לי שבבוקר היא תתיז מטהר אוויר בחדר. כך אכן עשתה בבוקר, ובצהריים ולעתים גם בערב. שני מטהרי אוויר היו לה. גם שני תיקי רחצה עצומים, שתי מזוודות גדולות, אוצר בלום של בדים סינתטיים בצבע ורוד ושקית מלאת תפוזים, אותם נשנשה בחדווה תוך שהיא מסבירה לי שחברה שלה (צ'יקה, נוֹ מֱייל, היא זעקה כששאלתי אותה אם מדובר בפימייל פרינד) מגדלת אותם. או מוכרת, לא ירדתי לעומק העניין. כל מקלחת שלה נמשכה כחצי שעה, וכל התארגנות אחר המקלחת עוד ארבעים וחמש דקות. כל הפרוצדורה לוותה במוזיקת קיטש ספרדית, שאפילו לא היתה כזאת מגוונת. בטייפ העצום שלה, כמו איזו גנגסטר ראפר מהאיסט סייד, היא איימה להחריש אותי באותם שמונה שירים, שהתנגנו ברצף שוב ושוב אל תוך הלילה. אני לא יכולה להירדם בלי מוזיקה, התנצלה. אני מאחל לך שתמותי מוות איטי וכואב, חשבתי, רצוי בליווי הבי מטאל, הנהנתי והברגתי את אוזניותיי עמוק אל תוך תעלות השמיעה.

בתמונה דבר אחד בריא, ודבר אחד מסוכן. שניהם ניתנים חינם. התדעו להבדיל, ילדים?

בכלל, נראה ששינה היא קונספט מעט מיותר בעיני הוולנסאים. בעיר מתרחש בימים אלה פסטיבל Falles, בו המקומיים מתכנסים מדי סוף שבוע, יוצאים בתהלוכה רועשת ברחובות העיר ומבעירים מעין כתובות אש צבעוניות. יש גם מעין תחרות בין הרבעים והרחובות השונים בעיר, כשכל אחד מהם מיוצג בצבע וקרונות משא מקושטים. להתלוכה מצטרפים גם נגנים, ילדות לבושות בשמלות מסורתיות (חלק אפילו מגדילות לעשות ומציירות גבות מחוברות לציון הימים התמימים ונטולי הפינצטה), והמון אדם צוהל בתחפושות, רעשנים, שירים וריקודים.
החגיגות האלה נמשכות כשלושה שבועות בחודש מרץ, ושיאן ביום אחד בו, למיטב הבנתי, הם פחות או יותר מציתים את כיכר העיר ובוהים בלהבות. עד לאותו תאריך הם מתמקדים במיני-חגיגות יומיות, שכוללות ירי זיקוקין בכל יום בשתיים בצהריים. שנלך ליהנות מהזיקוקין? ודאי! אז הלכתי. במשך השעה שקודמת למופע הראווה, נדחסים אלפי אנשים ברדיוס של כיכר וחצי ומפצחים גרעינים בהנאה זה על ראשו של זה. באחת וחצי הם מתחילים לנגן מארשים ושירי עם. זה די מצחיק, למען האמת; בוגרים וילדים כאחד מצטרפים לשירה רמה על מטאדורים ויופיה של ולנסיה (או שאולי זה היה משהו על גלידה ואיקאה. כפי שהבנתם, ספרדית היא לא שפת אמי), כמו קבלת שבת בגן רבקה. אחרי שכולם מסיימים לשיר ולרקוד, סדרה של התפוצצויות מתחילה בלב הכיכר. קשה קצת לראות את הזיקוקין, בכל זאת זה אמצע היום והשמיים בהירים לגמרי, אבל זה לא עוצר את השמחה המקומית. אחרי שסיימו לירות את המגוון הרגיל של נפצים צבעוניים, מגיעה גולת הכותרת- כארבעים מטענים זורחים באור מעוור, וממריאים לגובה נמוך בתרועה כה רמה, עד שבאמת יש חשש לעור התוף של מי שעומדים קרוב מדי. כמוני, למשל. כמה רמה התרועה הזו, תשאלו, ואענה: מה? לא שמעתי אתכם. אשכרה נאלצתי לכסות את האזניים כמו קשיש בערב יום העצמאות, כי זה פשוט היה חזק מדי.
אחרי הספקטקל, אצים רצים להם כל ילדי העיר להריע למשגרי הרקטות (זיקוקאים? זקקנים? עוד מושג שיש לתת עליו את הדעת) כאילו היינו בקלטת תעמולה של החמאס. אבל שוב, גם מי, שכמוני עשה לעצמו קריירה מלעמוד בצד ולהגיד כמה הכל מעאפן, לא יכול שלא להידבק בשמחה. זה פשוט כיף. רעש ופיצוצים מבוקרים ואורות צבעוניים ומבוגרים רוקדים ברחובות, הכל נחמד. האירוע הוא כמו עדלידא כפול ל"ג בעומר, וכל זה רק הכנה לחג עצמו. תארו לעצמכם את הטירוף של אותו יום! אני רואה שורה של כבאיוֹת ומחלקות שלמות נערכות בבתי חולים. דווקא כיף. חשוב לציין שבגלל האופי הרועש של הפסטיבל, נפצים הם ממש עניין של שגרה, ובכל ערב זכינו ליהנות ממופע פרטי של ילדי השכנים מטילים אחד על השני קפצונים במשך שלוש שעות. ילדים זה שמחה, בעיקר כשהם עשויים להוציא אחד לשני איזו עין.

 מה עוד מציעה לנו ולנסיה? שוק מקורה עצום בגודלו, שבאופן מפתיע למדי מכיל חלקים שלא מריחים כמו דגים. קניתי ענבים בגודל פורנוגרפי, תמרים ותפוזים, כי חשתי שהמעמד מחייב. בערב התברר לי שאותם תפוזים בדיוק מחולקים בחינם כחלק מקידום התיירות בעיר. נו, בטח. מעבר לרכישות בגוון חקלאי, יש בעיר גם אתר מוזיאונים מבריק, שנראה כאילו כל הבניינים בו הם אפקטים גרועים מאיזה "מלחמת הכוכבים". הלכתי ברגל, כי לשלם לתחבורה ציבורית זה עבודה בעיניים, ולסתי המטאפורית כמעט צנחה לרצפה. העין מתקשה להאמין שבניינים כה מופרכים קיימים, בעיקר כי באור השמש הם כמעט נוצצים כזכוכית ומתכת. בין בניין לבניין (אחד מוקדש לאמנות, אחד למדע וטכנולוגיה ואחד לבוטניקה) מפוזרות בריכות נוי. למה כל כך הרבה מים, כשאנחנו גם ככה שניה מהים? אל תשאלו. משהו עם פאנג שווי וארכיטקטורה וכל זה. היה מאוד זן, והלם במיוחד את אותו היום הספציפי, בו השמש אשכרה הפציעה בשמיים.

את לֵילי האחרון בוולנסיה ציינתי בפאב מקומי, שלפחות לפי האינטרנט אמור להיות גיי פרינדלי. שעות חפרתי לאנשים בשכל על כמה זה מפדח לפאב לבדך, ובסוף הלכתי ומה אתם יודעים? היה מפדח. גיי בהחלט, אבל לא מאוד פרינדלי. אחרי חצי שעה של בירה ושתיקה על מצע של פופ מזעזע, החלטתי לסמן וי וללכת לישון. באותו לילה אנג'לה לא הגיעה. קיוויתי כבר שמשהו גרוע קרה לה, אבל בבוקר, כמו המחשה מהלכת של הנג-אובר, היא הופיעה, מלמלה משהו בספרדית ונעלמה. ההיית או חלמתי חלום?
לא אדע, כי נסעתי לברצלונה. נתראה.