Do-re-mi-fa-so and so on

בימיי האחרונים בברצלונה, אותם ימים אפופי אופיום ועברות משמעת (סתם, הטיזינג הזה נעצר פה), ניסיתי להחליט מה הצעד הבא. הרגשתי שמיציתי את החלק הספרדי במסע, ואני מוכן לחומר האמיתי. להארד-קור. הבנתם? זה מצחיק, כי קר באירופה, בעיקר בארצות כמו אוסטריה. רגע, אמרתי 'אוסטריה'? שייט. בכל מקרה, כן, אחרי שבועיים בספרד נפל הפור, ווינה הוכרזה כיעד הבא בשרשרת הכיבושים הגאוגרפיים שלי. תכל'ס, רציתי שוויץ. לפני שנה הייתי שם בביקור חטוף ונפתח לי התאבון, וגם הטיסות היו ממש זולות, אבל- כי כל דרך טובה צריכה כמה חתחתים- אין הוסטלים בשוויץ. חי אלוהים שחיפשתי. בכל עיר היו כמה מלונות או פנסיונים, שעלו כמו שלושה לילות בהוסטל ספרדי ממוצע, ונראה שכל יורו-סנט שאחסוך על הטיסה יתבזבז כבר בשני הלילות הראשונים בברן או ז'נווה. אחר כך חשבתי על בריסל, אבל שוק הטיסות הזולות כה הפכפך ומשונה, שבסוף החלטתי וינה וזהו. למה לא? מתמונות וחוויות של אחרים הצטיירה אוסטריה כשעטנז משובח של שוויץ וגמרניה- הציוריות של עיירות האגמים השוויצריות, בלי הצורך להחליף את כל מיליון המטבעות שצברתי עד כה לפרנקים. אז עליתי על מטוס.

קר באוסטריה. כן, ילדים, עשו קופי פייסט לשורה הזאת ביומנֵי ההכנה למסע האירופאי שלכם, כי זאת תגלית שהרווחתי במאמץ לא מבוטל. קר-קר-קר, ועל אף שאני מחובביו האדוקים של החורף, גם לי זה נראה קצת מוגזם. מבחינתי הרי הגשמים נגמרים בפברואר, והקיץ מתחיל בערך בשבוע הראשון של מרץ. שזה סבבה והכל אם אתה עוד צופה בערוץ המזרח התיכון, אבל פה, בארץ ה-RTL? בדיוק. אז לקחתי רכבת יקרה ומיותרת לפרברי העיר, והתמקמתי בהוסטל, שהיה לאורך כל הביקור דווקא חם מדי במעלה או שתיים. אני לא יודע איך דברים כאלה קורים, אבל עובדה. בחוץ אולי ארבע מעלות צלזיוס, ובפנים כבשן מלוהט ודביק. אה, וגם קצת מצחין. אמנם במהלך השבוע נהניתי מתהלוכה מכובדת של שותפים- החל מצמד אוסטרליות שהרגישו מאוד בנוח לכבוש כל פינה בחדר וגם לתלות מהפינה הנ"ל בגדים רטובים, עבור בפיני שתקן עם תסרוקת אימו, כמה אסיאתים [הכנס כאן התנצלות על כך שאני לא מבחין בין קמבודים, תאילנדים, ויאטנמים ויפנים. אני רואה בזה שליחות. מאוד Imagine, לא?], בחור דרום אפריקאי במשקל דרום אפריקה כולה- אבל הריח לא פג. אותו הריח המשונה שהיה שם ביום כניסתי היה שם בצאתי. אבל וואטאבר, היו לנו שירותים בחדר, ורק בדיעבד התברר לי כמה חסרה לי המותרות הזאת בחודש האחרון. עוד דברים בנוגע לקור והוסטלים: קניתי כפפות באיזו ספק-חנות-ספק-באסטת-שוק, והתמורה בהתאם. קניתי אוכל לשבוע, רק כדי לגלות שאותה מערכת חימום שמשרתת את ההוסטל כולו מוזרמת, כנראה, גם למקררים וכל העגבניות היפהפיות ופלפלי המחמד שלי נרקבו. אחר כך גם זרקו לי את הלחם, אז בכלל הייתי אומלל.

הפרט המשונה, אבל גם המשמח ביותר בכל השהות בהוסטל, הוא האפשרות לצפות בטלוויזיה המקומית. במקרה של ההוסטל הווינאי, זה היה בעיקר MTV ששידר את אותם שלושה הקליפים ברצף וערוץ מקומי שהקרין את שני סרטי "הנזירות בלוז". אוקיי, מי זכר שאלה סרטים כל כך חמודים? אמנם כל דבר בדיבוב גרמני זה קצת משונה, בעיקר כשהדיבוב הנ"ל בוקע מוופי גולדברג, אבל לפחות השירים נותרו בשפה המקורית. כל שלושת הימים הראשונים זמזמתי לעצמי  Sa--alve, Regina כאחרון נערי המקהלה. היה מרנין.

אחרי כל שירי התהילה וההודיה, נעשיתי מאוד רוחני וערכי. סתם, ממש לא, אבל החלטתי לבדוק את כל עניין המוזאונים הזה, שווינה כל כך נמהרת להשוויץ בו, ואתם יודעים מה? באמת יש שם משהו כמו שלוש מאות מוזאונים. לחלקם יש שמות מאוד דומים, ולכן כל היעזרות בלונלי פלאנט הייתה די מיותרת, כי הכל נשמע אותו דבר, וממוקם מרחק פסיעה ממה שאולי התכוונת לראות במקור. אחרי סיור מתיש בשני מוזאונים לאמנות מודרנית, בהם החלטתי שאני מתעב בפנאטיות כל סוג של וידאו-ארט וכל עבודה שאנדי וורהול חתום עליה, חוויתי התגלות. Salve, Regina, כבר אמרתי? מוזאון האלברטינה, יותר צנוע מגוש בנייני התרבות והאמנות שלשכת התיירות המקומית תשמח להמליץ לך עליו, הוא המקום בו אשכרה מצאתי את עצמי מתרגש מציורים. מצאתי בו תערוכה נהדרת של אימפרסיוניזם, שהיטיבה לתאר את הגלישה שלו לתוך מיליון ז'אנרים אחרים. אבל עזבו אתכם ממינוח מקצועי, זה היה פשוט מרהיב. העין מנסה להכיל, השכל מנסה לעכל, ולפעמים הכל נראה כמו חליפת פיינטבול משומשת, אבל וואו. פשוט וואו. מתודלק בהערצה חדשה לפאול קלה (Paul Klee), הלכתי למצוא לי שטרודל. ואכן מצאתי, בכמה וכמה בתי קפה ואפילו בסניפים של שלוש רשתות-מאפיות מטורפות, שפשוט ממלאות כל רחוב ברובע המרכזי של וינה. היה נחמד, לא אכחיש, אבל גולת הכותרת של ההתנסויות שלי בתחום הקונדיטוריה הייתה הפּוּדינְגְקְרָאפְּפֶן. אוקיי, נכון, כמו הרבה מילים בגרמנית זה נשמע כמו משהו שאומרים כשהפלאפון נופל לאסלה ("אוי, פודינגקראפפן!", דמיינו את זה בזעם, והתמלאו גיל), אבל בפועל- חדווה וצהלה. זו סופגניה חמימה (קראפפן) גדושה עד סף התפקעות בפודינג וניל (פורפל. סתם, נו, אתם יודעים איזה חלק זה במילה). אין דרך אלגנטית לנגוס ביצירה הקולינרית הזאת, אבל אני ממליץ ובכל זאת. כי זה כה טעים ומשמח, ומכיל קלוריות של שלוש ארוחות. נפלא.

כל השיטוטים הנ"ל ברחבי העיר גרמו לי לחוש את עצמי מינימום תושב קבע, אז באחד הימים החלטתי לצאת מגבולות העיר המרכזית, וליצור לעצמי מסלול הליכה פסטורלי לאורך הנהר. ידעתם שלווינה יש נהר? גם אני לא. חשבתי בתחילה שהם קצת מתביישים בו, אבל אחותי העלתה תאוריה מבריקה בפשטותה: עיר אירופאית שמשוויצה בנהר זה כמו עיר ישראלית שמשוויצה במדרכות. בכל עיר יש נהר, אז למה להם לשווק דווקא את האספקט הזה כשהם יכולים, למשל, לפאר את כל חמשת מיליארד המוזאונים עם המילה 'קוּנְסְט' בכותרתם? אז לקחתי רכבת תחתית לאחד הקצוות של הקו, וניסיתי לשער את המסלול שיהיה עלי לעשות כדי לחזור לסיביליזציה. נכון כל הזמן שומעים על המהגרים באירופה, ואיך כל הערים המרכזיות מלאות בטורקים, ערבים, תאילנדים ושאר אומות מהשלבים התחתונים של מדרג הגזע? ובכן, זה לא שקר. כל השכונות מחוץ לאזורי התיירות מאוכלסות אך ורק בעולים חדשים. השפה המדוברת ברחוב היא בליל של טורקית, גרמנית וצעקות. היות ואין באזור מה לדחוף לתיירים, כל הבניינים שם מתפרקים ועצובים. לפתע מתגלה לך עיר כל כך רגילה ואפורה, עד שנראה לך שהגעת לחדרה במקום וינה. אחרי חצי שעת הליכה גם הצלחתי למצוא את הנהר, ואת שאר אחר הצהריים העברתי בהליכה נמרצת ומרעננת חזרה לעיר. הרגשתי כל כך בריא, שישר פינקתי את עצמי בנודלס ותשעה פודינגקראפפנים. אתם יודעים, כי צריך איזון בחיים.

לקראת היום החמישי בשגרת הרחובות היפים, המוזאונים המדכאים, הקפה והמאפה, כבר ממש ציפיתי לנסיעה לזלצבורג. בכל זאת, כל נסיעה שהתחילה בסרט על נזירות מזמרות, צריכה להגיע לשיא אורגזמי כמעט במקום בו צילמו את "צלילי המוזיקה". אחרי נסיעה של כמעט שלוש שעות (הידעת? נסיעה מאוסטריה לברטיסלבה עולה משהו כמו עשרים יורו ולוקחת פחות משעה. צפיה בשני סרטי "הוסטל" הבהירה לי שלשם אני לא מתקרב, גם אם היעד השני כפול במחירו) הגעתי לזלצבורג. גם פה יפה, לא אכחיש, אבל אם חשבתי ששכונות מסוימות בווינה הן עצובות, אז צער כל העולם מתרכז בתחנה המרכזית של זלצבורג. מילא ששלושה מכל ארבעה רחובות בשיפוצים, לזה התרגלתי כבר בבירה האוסטרית (אני מניח שלקראת תיירות הקיץ הם פשוט מקימים מחדש את המדינה. אין הסבר אחר לכמות עבודת התיקונים והבניה שראיתי פה), אבל כל האזור טובל בשיכונים מדכאים, מוקף בטון נטול צבע וילדים נטולי שמחת חיים. אחרי מאבק מילולי להבנת הפקיד בתחנת הרכבת כבר הייתי פשוט מותש, וההתשה סרבה להימוג.

את ימיי בזלצבורג העברתי בבאסה. בעצם, לא באסה. שוויון נפש. אפאתיה. היעדר שמחת חיים, מן הסתם, אבל גם לא מרה שחורה. סתם. זו פשוט עיר שכולה סתם. מוזאון מבוצר בהרים, שופע חנויות מזכרות מופרזות מחירים ובתי קפה עם אוכל כמו-תנטי. לפעמים קשה להכיל את הדיסוננס, את הפער בין הוויזואליה המטורפת שמקיפה אותך, לבין התוכן הדל. כמו עשן בחדר מראות- זה משתקף כל כך הרבה פעמים מכל הכיוונים, שקל לטעות ולחשוב שמדובר במשהו מוחשי. אבל זה לא. זלצבורג אינה עיר אמיתית, חביביי. היא אוסף של מסכות מחייכות וסיורים מודרכים. וגם לה יש נהר, כמובן. אם כי להגנתה של זלצבורג אומר שמדובר בנהר חתיך עד כדי כאבים בקשתית.

כיוון שהיה לי מעט לעשות, והרבה יותר מדי זמן פנוי, מצאתי את עצמי קורא המון. סיימתי את Her fearful symmatry , הספר השני של מחברת "אשתו של הנוסע בזמן" (מסקנות: נחמד, אם כי לוקח לעלילה קצת זמן להתניע. אין מה לעצור את הנשימה עד לתרגום, גם אם כמוני אהבתם אהבת נפש את "אשתו של"), את Snuff של צ'אק פלאהניוק (ספר מבריק ואכזרי של הבחור שכתב את "מועדון קרב") התחלתי וסיימתי למחרת ואפילו הספר האחרון שלי בעברית- "המתיקות שבתחתית הפאי"- חלף כלא היה (נחמד ותו לא, אני לא אוהב ספרי מתח, גם אם יש להם ספין מעניין, כמו גיבורה בת אחת-עשרה שמתעניינת בכימיה אורגנית [הזוועה שבחשיפה חוזרת לנוסחאות כימיות? אין סופית] ). קיצר, שניים ומשהו ספרים בחמישה ימים. בכל צהרי יום הייתי יורד באלגנטיות של מכבש לגדת הנהר, כושל במציאת זווית נוחה שתאפשר גם התחממות וגם קריאה, ופשוט צולל לשעתיים. לא נעים להודות, אבל אלה היו החלקים האהובים עלי ביום. באיזהשהו שלב נפלה עלי ההכרה, שאם לא אאט את הקצב, אדרדר לקריאת אריזות של מוצרים, ולכן עשיתי את הדבר ההגיוני היחידי, וקניתי עוד ספרים. נראה לי שבזלצבורג הוצאתי יותר כסף על חומרי קריאה מאשר על דיאט קולה. מי שמכיר את הרגלי השתיה שלי יכול להבין כמה דרמטית ההצהרה הזאת.

קיצר, ביזיון, זה מה שזה. קפטן פון-סתם, אם אדרש למשחקי מילים. אמנם הבטחתי להנפיק פוסט אופטימי יותר, אבל בחיי שקשה לי לחלוב ביקורות אוהדות לזלצבורג, אז תאלצו לסלוח לי. כלומר, אני בטוח שיש אנשים שיאהבו אותה בלב ובנפש, אבל האנשים האלה הם בני ארבעים ומשהו. עם פאוץ' ומשקפי שמש ספורטיביים וחולצות CK מזויפות. וסנדלים. למרות כל חיבתי לז'אנר הנזירות המזמרות (שיא הביזאר היה ביום האחרון שלי בהוסטל, שהתחייב להקרנה יומית של "צלילי המוזיקה", ולא חשב שמישהו באמת ינצל אותה. התיישבתי לבדי, בחדר האוכל המוחשך בקומה הראשונה, ובהיתי בחדווה בסרט הנפלא הזה מראשיתו ועד סופו, מסמן וי-אים קטנים של ניצחון על כל אתר שראיתי גם במציאות. אחרי שעה ומשהו, נכנס איזה זקן תמהוני עטוף בפרקינסון, שעלת כרונית וסוודר. הוא ניסה לקרוא עיתון, ובסוף נסחף לצפיה בסרט. הוא מאוד צחק מהאזכורים של היטלר, ואז יצא כמה דקות לפני הסוף, כי כנראה הסצינות במנזר מפחידות אותו), לא מצאתי את עצמי מאוהב במקום. הגבעות מתעוררות לחיים? אולי מתישהו בעתיד, אבל עד אז אתה תקוע עם תחבורה ציבורית לא ידידותית, דוכני נקניקיות אפופי סלמונלה ואף לא פודינגקראפפן אחד. פלא שאני כבר מחכה להגיע למינכן?

המפגש הבא שלנו יהיה אחרי פסח, ולכן זה המקום לאחל לכם חג שמח וכאלה. אני עוד לא סגור על התוכניות שלי לליל הסדר, אבל כרגע האופציה המובילה היא להשתכר ולהתכחש לאלוהים. salve, Regina ואוף-ווידרזיין.