גרמניה מאניה- חלק צווי- What good is sitting alone in your room?

יש מלכוד לא קטן בכתיבה על ברלין. מצד אחד ניצבים האספקטים ההיסטוריים וההקשרים התרבותיים. קל מאוד להפוך את עצמך לדארווין של האוריינט, ולהעמיד פנים שאתה חוקר את ההתפתחות הסוציאלית של עיר. אבל בתכל'ס, ברלין צעירה ממך בשנתיים ובואו לא ניכנס לסוגיות גיל- גם ככה קשה לי עם זה שיון תומרקין מפורסם ואני לא. הצד השני של אותו מלכוד הוא האלמנט הדומיננטי של המגניבות. החיים שלי פחות או יותר מתנהלים על הציר המוגבל של "מספיק מגניב- לא מספיק מגניב", וברלין, לפחות לפי התפיסה התל אביבית הנוכחית, היא המקום הכי נכון ומגניב כרגע. אני מאוד משתדל שלא ליפול במלכוד הנ"ל, אם כי יש לי תחושה שנפלתי עוד לפני שכתבתי את המילה הראשונה.

את לילותיי הראשונים בעיר העברתי בהוסטל לוכסן מלון לאנשי עסקים ופילגשותיהם, הממוקם מרחק ציפי שביט וחצי מהתחנה המרכזית של ברלין. אגב, אותה תחנה היא בן כלאיים אדיר מימדים של זכוכית, מתכת ותרועת קטרים. מקום מאוד מרשים ודי מלחיץ בתכולה האנושית בו, שמתנהל ללא הפסקה ולפי מיטב המסורת הגרמנית, גורם לך להרגיש קטן ולא חשוב. כבר היו לי שותפים משונים בחדרים קודמים, חלקם הוזכרו (ואוירו) כאן, אבל נראה לי שבברלין נשבר שיא חדש: משפחה. חלקתי חדר פצפון של שתי מיטות קומותיים עם אמא ושני ילדים, שבאו להעביר יחדיו את סופ"ש הפסחא. ואני שואל רטרואקטיבית את הנהלת המקום: מה דה פאק? לא יכולתם למצוא לי שידוך קצת פחות משונה? אני יודע שתסביכי האם שלי מגוונים, אבל זה כבר ממש על גבול הלעג לרש. לשים טייל בודד בחדר עם משפחה זה כמו לזרוק טלה קטן לכלוב הנמרים בספארי ולתהות למה הבונדינג שלהם לא מצליח. בכל מקרה, הם היו חביבים עד כמה שאפשר- הבן הצעיר איחל לי לילה טוב ובוקר טוב באנגלית, הבת נופפה לי לשלום כשחלפתי על פניהם ברחוב, והאמא הגדילה לעשות, והשאירה לי את שם המשתמש והססמא שלהם לשירות הWi-Fi המקומי, כך שאפילו זכיתי לחמש עשרה דקות גלישה על חשבונם. לא שזה יורד מכספי השילומים, חלילה, אבל הכוונה היתה טובה.

הלכתי קצת באזור העיר המרכזית של ברלין (Mitte), וכבר החזקתי מעצמי כזה מומחה לענייני הכל אחרי יום וחצי בעיר, שכבר התקשיתי לדמיין איך יראו השבועיים שעוד נותרו לי. הו, היבריס, מאהב חמקמק ומרושע שכמוך, תמיד יודע להפתיע. כדי להשלים את תדמית התייר שלי, הצטרפתי לאחד מסיורי החינם בעיר, שזה קצת פחות מגניב מקורדרוי וקרוקס (והולך נהדר עם חולצת ההארד רוק קפה שלי), אבל בחיי שאני שמח על הבחירה הזאת. המדריך שלי היה היסטרי, הולך ומלהג במבטאו האירי על נפלאותיה של איימי אדמס, מספר בהתרגשות על ליל נפילת החומה, ובאופן אמין להפליא, נראה די מסופק מכל הסיטואציה. לא יודע מה אתכם, אבל לי תמיד היתה תחושה, שמדריכים בפרט ואנשים שבאים במגע יום-יומי עם תיירים בכלל, הם אנשים ממורמרים ומרוטי עצבים שמדברים ברובוטיות, ורק מחכים לרגע שיוכלו לעשות חיקויים של המבטאים הזרים בפני החברים המקומיים שלהם. איך שלא יהיה, עברו עלי ארבע וחצי שעות אינפורמטיביות ומעניינות, ואפילו גיליתי איפה נמצא סניף ארומה ברלין, שעל קיומו ידעתי, אבל את החיפושים אחריו החלטתי לדחות לרבע לאף פעם לא, כי באמת שלא צריך להיסחף.

אז מה בעצם הקטע של העיר הזאת? מאיפה מגיעה הפיקסציה המשונה של צעירי מולדתנו למקום לא כזה יפה, לא כזה גדול ושחצי מצנרת הביוב שלו מונחת מעל לקרקע, וצבועה בצבעים זרחניים? העירייה המקומית לא טורחת לשווק את ברלין כעיר ליודעי דבר. למעשה, כל הדיבור המתלהב, ההיפסטרי, המשתוקק להידמות לברלין, הוא בעיניי כמו סרטונים משעשעים ביוטיוב- לא לגמרי רשמי, לא גמרי ממוסד או מתועד, אבל כבר חלק בלתי נפרד מהשגרה שלנו. רוצה לומר, מתישהו בשנים האחרונות השתרשה לה בתודעה הקולקטיבית שלנו התפיסה שברלין היא אחלה של מקום לצעירים (שזה, לדעתי, המשפט הזקן ביותר שהקלדתי בכל תולדותיי), אבל אף אחד לא באמת יודע להגיד איך ולמה. אולי זה משום שמגניבות מעצם היותה היא משהו ערטילאי, ואולי סתם לאף אחד לא מתחשק לפוצץ את הבלון.

איתַי מציע הסבר משלו לעניין: המחיה בברלין זולה, כך שהרבה צעירים יכולים להרשות לעצמם לגור בה, גם אם הפרנסה היחידה שלהם היא עבודה בברגר קינג. אותה מחיה זולה מאפשרת גם פתיחה ותחזוקה של הרבה עסקים קטנים, חנויות שאינן תלויות ברשתות ויוזמות מקומיות. מעל הכל ישנה הגישה הכללית של התושבים, ותיקים וצעירים כאחד, שהיא ערבוב של עייפות ושאננות. זו עיר שראתה כבר חורבן, פילוג, איחוד, שגשוג ומפלות כלכליות (מסתבר שהיא אחת הערים העניות באירופה, עם חובות של כחמישים מיליארד יורו), ושרדה הכל. היא קצת כמו זקנה פולניה שמדי פעם נאנחת ואומרת, "זה גרוע? הייתם צריכים לראות אותי בחורף 1944. זה היה גרוע". לכן התחושה הרווחת היא שאמנם החיים הם לא איזה כיף גדול, אבל זה מה שיש ועם זה ננצח. מין קוליות בילט-אין, מוטמעת בבלטות ובפנסי הרחוב. כי מה כבר יכולים להפיל עליהם שעוד לא הופל? יפה, אז עד שיבוא האסון הבא, בואו נעשה פירסינגים לא מחמיאים ונתחיל להשתכר לקראת אחת בצהריים. החיים, מסתבר, יפים יותר ברגע שאתה נכון להודות שכל רגע הם עשויים להיגמר. ואולי זו בעצם מהות הקשר הכמעט-מיסטי שאנחנו חשים לגרמניה: כמו שהתכונות שהכי דוחות אותנו אצל אחרים הן בעצם פגמים שאנחנו מזהים בעצמנו. ברלין אמנם דוחה ומרתיעה אותנו במנהגיה הזרים, בקשיחותה ובהיסטוריה האפלה שלה, אבל ההווה שלה דומה מאוד לשלנו, בין אם נאהב זאת או לא.

אני מזדרז להציע פיתרון משלי, כי תאוריות מופרכות הן צ'יטוס מנטלי בשבילי- לא תורמות לי דבר, אבל איזה כיף לכרסם אותן מדי פעם. ההסבר שלי גורס, שזאת גרסת דור ה-Z לתקומה שאחרי השואה. קל מדי, אני יודע, אבל חכו עם הטענות, עוד מעט יבוא קוסם. איתי ואני מדברים על הנהייה של גברים ישראליים אחרי אלה הגרמנים, ולהפך. איתי מספר שהטיסה האחרונה שלו מהארץ לברלין נראתה כמו פיק-אפ בר מעופף. הקהילה הגאה, סמן חיוני כמעט בציון טרנדים תרבותיים, היתה מהראשונות להכיר באפּיל של המסיבות הברלינאיות, בסלוני ברלין (שזה כמו פאב, רק בלוק מוזנח ועם הרבה אפור ושביעות רצון עצמית מצד אלה שפוקדים את המקום), באופנה המקומית וכו'. על הדרך, נו מה, שלא נסמן וי ונכניס (או ניכנס) לאיזה צורר? מגיע לו, לך תדע מה סבא שלו עשה לפני שבעים שנה. כיבוש בצורתו הפרימיטיבת ביותר- אתה ואני בום בום- זוכה לעטיפה מחודשת וקלה לעיכול של נאורות ופתיחות. זה שהגרמנים חתיכים להכעיס זה רק בונוס. שיא האירוניה הוא, מציין איתי, שכל אותם כובשים נאורים מהצי התל אביבי, הם אלה שתמיד רוצים שיזיינו אותם. אני צוחק ואומר שככה זה עם יהודים, תמיד אנחנו חייבים להיות טיפ-טיפה קורבנות. אז מה אנחנו בעצם- צבא של הונים שפולש בגסות אל הארץ האסורה, או מאז ומתמיד כלבתו של הרייך השלישי? סטאד או סטאלג? לא יודע, אבל אי שם, במועדון אפוף עשן ואשם, עטיפה של קונדום נקרעת ומישהו הולך לחקור את הסוגיה הזאת.לעומק.

ומי זה איתי? אה, אוקיי. לא יודע לכמה מכם יצא להיות הומואים בשנת 2010 לאחרונה, אבל זה לא עניין לגמרי פשוט. בעיקר כשאתם ביישנים כרוניים שלא משחקים יפה עם הילדים האחרים בגן. למעשה, אם להרחיב לרגע את אנלוגיית הגן, אני איפהשהו בצד הרחוק של ארגז החול, מתעלם מכל השאר ומשחק במקלות. אז איך בכל זאת יוצרים קשר עם העולם החיצון? איפה אן סאליבן שתבוא, תלחץ לי על היד ותגיד "מים, עדן, מים"? ברור שבאינטרנט. קיצר, כתבתי באטרף שאני מטייל בברלין, קיבלתי הצעה משונה מגבר בן ארבעים ומשהו, סירבתי בנימוס, קיבלתי גם הצעה לסיור פלאס קפה ומאפה מאותו איתי ונעתרתי בשמחה. הסתובבנו בכמה אזורים פחות מתוירים, אבל הו כה מגניבים (מיי גאד, המילה הזאת איבדה כל משמעות בעיניי אחרי הפוסט הזה), וזכיתי להצצה חטופה בברלין של האנשים שבאמת חיים בה. ולפני שתבואנה כמה שאלות פולניות, נאמר זאת כך: בסוף הערב המאוד מוצלח שבילינו יחד, נפרדנו יפה לשלום, הוא המריא על אופניו לדירתו ואני חזרתי להוסטל.

באותו לילה הגיעו שותפים חדשים. עוד באותו לילה: אזעקה משונה החלה לצפצף בחדר כל כמה דקות. בהתחלה חשבתי שזה עניין של גלאי העשן, או שאיזה שקע חשמלי מאיים להביא עלינו קצר. השעה היתה לקראת שתיים בלילה, והשותפים עוד לא חזרו, אז ירדתי לקבלה. העליתי איתי שני עובדים, שלא הצליחו למצוא את המקור לצפצפת הכרונית, אבל היו מספיק נחמדים לשאול אם זה מפריע לי (חלילה, אני נהנה לישון עם בּיפּים ברקע. מי לא אוהב להיזכר בימי השירות הצבאי שלו?) ולהציע לי חדר חלופי. אחרי כמה תרגילים ברגשות-אשם, שודרגתי לחדר משלי, ובו באמת ישנתי עד לילי האחרון במלון. אחרי חודש וחצי של שירותים משותפים ונחירות, פתאום... שקט. ומקום לזוז. אמייזינג.

הפינוק הזה נמשך עם הגעתה לשבוע של ידידה טובה מהארץ. גם אבא שלי, היחיד והמיוחד, קפץ לביקור של יום בדרכו לכנס של אנשים חשובים בהלסינקי. הוא הביא איתו ערמות מבורכות של טעמי, כמה ספרים בעברית והרגשה משונה, כאילו לא באמת נסעתי לשום מקום. אחרי יום של שיטוט רגלי בעיר, בו העמדתי פני מומחה לענייני הכל, הוא המשיך בדרכו וההרגשה פגה. תרתי עם הידידה את ברלין לאורכה ולרוחבה (NOT, היינו תקועים בשלושת הרחובות שהקיפו את המלון שלנו כמו זוג קבצנים שכבר יש להם פינות קבועות). רבות וטובות קרו לנו, אבל אני לא יודע עד כמה זה ממקומי להיכנס לזה כאן, כי זו חוויה שאינה אישית, ולכן לא יהיה הוגן לדווח עליה כאן באופן סובייקטיבי. אבל היה כיף, צולמו מיליון תמונות ושני סרטונים (אחד נגנז מתוך כבוד למתים), נערך ביקור לא-מכובד במוזאון היהודי, נמצאה חנות יד-שניה בה אשמח להיקבר (שלוש מילים: מעילי. בֶּרְבֶּרי. אותנטיים. אבוי, ליבי) ונקנו נעליים חתיכיות שלא אוכל לנעול עד שאחזור לארץ בערך. די בכל אלה בשביל ליהנות מברלין, אבל אני רציתי עוד.

הידידה שבה ארצה בבוקר יום רביעי, ולי היה כרטיס לדרזדן ליום ראשון, אז מה עושים? כמו עם חיית מחמד שנדרסה- אצים רצים לקנות אחת חדשה ומקווים שהיא תהווה תחליף הולם לקודמת. אז אחרי שהתרגלתי לחיי הפאר של חוג הסילון, הזמנתי חדר באחד המלונות הכי זולים בברלין. לא בכדי מציע אותו מלון מחיר כה נמוך- הוא ממוקם קצת אחרי המסעדה שבסוף היקום, הצוות בו לא לגמרי נחמד, והאינטרנט בו כה יקר, שניתן לחשוב שתריסר נשים יגעות מחזיקות בעצמן את האינטרנט ומחברות אותו בחוטי זהב, יהלומים ונפט ללפטופ האומלל שלי. ניחא, אחרי לילה אחד נמלטתי לשם אל חיקו המוכר של הוסטל ברלינאי חם ותומך (חובבי המספרים ביניכם אולי הבחינו שהחלפתי ארבעה מקומות לינה בעיר). הימים הם ימי תחילת המשבר הגדול של ענן המוות הוולקני, וההוסטל הוצף בכל מיני סטודנטים אמריקאים שנתקעו נטולי טיסות. אותם מינֵי איכלסו גם את החדר שישנתי בו, עד ללילה האחרון בו, במפתיע, פתאום הכל הסתדר, כולם עזבו בבת אחת ואני שוב נותרתי בחדר לבדי. רוחש מחשבות על קונספירציה גרמנית לבודד אותי (צ'יטוס מנטלי וכו'), הלכתי לישון.

באותם ימים אחרונים של חסד ברלינאי פגשתי את איתי שוב. בניגוד לפגשיתנו הקודמת, הפעם נראיתי אפילו לא לגמרי מביך- מסורק, נעוּל נעליים לא מכוערות, ומשולל תיק התיירים העצום שלי, אותו אני בדרך כלל סוחב לכל מקום. ישבנו בהמבורגריה מקומית ומוצלחת, אחר כך בבית קפה ולבסוף בשני פאבים. כמשעלים את זה על הכתב,   נראה כמעט מפליא שלא הקאתי את תכולת קיבלתי בתום המאורע, אבל אני אוהב לחשוב על זה כעל עדות לסיבולת הפלאים שלי. כל התחנות במסענו המכובד שוכנות בנאות-הומו של ברלין, אזור הידוע גם בשם קרויצברג. איתי מסביר שכמו כל דבר, האזור נעשה פחות מגניב ברגע שתיירים גילו אותו, אבל עדיין נחמד להסתובב שם. ואכן כך. כלומר, קשה לי להגיד שראיתי משהו יוצא דופן (מלבד טפט הפרווה בפאב השני, זה היה פריקי), אבל אולי זאת היתה המטרה: סיור אטרקציות ללא אטרקציות. אם אני ושכמותי, בני עשרים ו- עם תסביכי ה"למה לעולם לא אהיה מלכת הכיתה" שלנו, רוצים ליהנות מברלין האמיתית, אז הנה היא. וואלה, אשכרה תל אביב.

בבוקר יום ראשון ארזתי את התיק, מתפלא שוב איך אני ממשיך להוציא ממנו דברים ובכל זאת הוא נעשה כבד יותר ונוח פחות לאריזה וסגירה, ונסעתי לדרזדן. איך היה, אתם שואלים? חכו ותראו.