גרמניה מאניה- חלק פיר: It's not over 'til it's Hannover

אם אדרש להתחכם (ולמה להידרש, כשאני עושה זאת בהתנדבות ובחדווה?), אומר שהתגרמנתי לחלוטין, ומציתי. אמנם נוח לי מאוד שהשפה כבר לא נשמעת כמו בליל יריקות וחריקות, ושאת רוב הרשתות הארציות- דראגסטורים, מאפיות, חנויות בגדים- אני כבר מכיר על מחיריהן ותכולתן. הגעתי ליחסים מצוינים עם האתר של החברה לתחבורה ציבורית, ואני כבר כמעט מבין כששואלים אותי אם לקחת או לשבת. בקיצור, היה מאוד מסביר פנים בגרמניה, וזה כנראה השלב האידאלי עבורי לקום וללכת. מזוכיסט, נו מה. את חורף ימיי בגרמניה העברתי בהמבורג והאנובר, שתי ערים נאות ויעילות, ששמותיהן מתחילים בה"א. צירוף מקרים? כן, עד כמה שידוע לי.

המבורג היא עיר נמל בחלקה הצפוני של גרמניה. אם נגזר עליכם להיות מחוברים בעבותות לתודעתי המרפררת ללא-הרף, אתם בוודאי יודעים מה "החמישיה הקאמרית", ומכאן שגם אני, חושבים על ערי נמל. בדיוק- זונה של מלחים. החלק הלא-לגמרי מפתיע בסיפור הוא, שבנוסף לאותו נמל מכובד, המבורג אכן ידועה בהיכלי הזונות וההרפס שלה, א-לה רחוב החלונות האדומים של אמסטרדם. יש לכם שלושה ניחושים לגבי מיקום ההוסטל שלי. סתם, לא בדיוק באותו רובע, אבל מאוד לא רחוק ממנו. אני חושב שכבר הובהר כאן בעבר, שכדי לאפשר את הלינה הזולה בהם, הוסטלים ממוקמים לרוב באזורים הפחות נחשקים בעיר. מכאן יחסיי החמימים עם האוכלוסיה הטורקית המקומית והחיבה שלי לגז מדמיע.

הגעתי להמבורג אחרי תקרית בלייפציג 2- נקמת הסינוסים, חרוך מעייפות. בשארית כוחותיי עוד זממתי לעשות כביסה, אבל המכבסה המקומית נסגרה לרגל שיפוצים, כך שכל שנותר לי לעשות הוא למצוא שווארמיה מקומית וללכת לישון בתשע. היום השני כבר היה מסעיר בהרבה- סיבוב קצר בעיר חשף אותי לרובע הקניות, וזה כבר היה יותר מדי בשבילי. אני לא ידוע כבחור שמצטיין בדחיית סיפוקים. אם נעקצתי, אני אגרד. אם אני רוצה, אני לוקח. זו אולי מנטליות שאופיינית יותר לילד בגיל בית הספר היסודי, אבל זה מי שאני. הסטואיות היא ממני והלאה. למרות כל זאת, הפגנתי חת'כת איפוק במסע עד כה- למרות חשיפה חוזרת ונשנית לרבבות חנויות, לא קניתי הרבה, וכל אותן רכישות נעשו באצטלת ה"אבל אני צריך את זה". קניתי בעיקר דברים חיוניים להישרדות בחורף האירופאי- צעיף, כפפות, משקפי שמש זולים (כאמור, קר כמו ארוחה משפחתית אצל הדודים, אבל השמש מסנוורת במלוא אונה) וגם כמה דברים פחות הכרחיים, שהצלחתי לתרץ לעצמי. בהמבורג קרסו כל המחסומים, ונעשיתי עבד נרצע לתאוות הצרכנות הבזויה שלי. כמה נרצע? ובכן, כדי לכפר על חטאי השופינג שלי, השלכתי זוג ג'ינס וחולצה ארוכה דמוית-דלתא לפח. אל חשש, זה היה אחד מאותם פחים לאיסוף בגדים, שהעירייה נוברת בהם ומעבירה את תכולתם להומלסים המקומיים, כך שאפילו הרגשתי קצת טוב עם עצמי. בעצם, הרגשתי נפלא עם עצמי, יודעים אתם למה? כי אותם בגדים נזרקו כדי לפנות מקום לשכיות החמדה משובבות הלב והנפש האלה:

• ג'ינס כהה מH&M, שעוד איכשהו נופל בקטגוריית 'דברים שצריך', כי הוא גם כהה מכל שאר הג'ינסים שלי, גם צר ברגליים ולכן הן לנעליים שטוחות והן לגבוהות, וגם היה בהנחה, שזה כבר בכלל סימן משמיים. חוץ מזה, שהייתי כבר בחו"ל כשפתחו את הסניף הישראלי, אז מבחינתי זה לא נחשב למשהו שיש בארץ.

• טי שירט ממוחזרת (לוקחים פריטים ישנים, תופרים ומשפצים אותם קלות, ומוציאים שוב לשוק תחת מעטה כבד של וינטג' ותג מחיר נאה), קצת קטנה עלי, אבל מתקבלת על הדעת עם חולצה ארוכה מתחתיה.

• טי שירט בגזרת אפודה בחום-אפור כהה, שכנראה תתאים רק לימי החורף בארץ, ועושה לי אחלה כתפיים.

• ז'קט שחור, שגם אותו כנראה לא אעטה לפני החורף הבא, אבל הקניה שלו היתה כה מספקת. לא היתה חנות אחת בגרמניה, ולו הסניף המזערי ביותר של הרשת הכי עלובה, שלא ביקרתי בו והפכתי את קולביו בחיפושיי אחר ז'קט או בלייזר. אני סובל מחוש אפנתי של קלישאת טינאייג'ר אמריקאי, והחלטתי שלא עוד. החיפוש אחר משהו, שגם לא יהיה יקר מדי, וגם לא קשיש מדי ובעיקר שלא יגרום לי להיראות כמו דייל או חתן היה מתיש, אך סופו טוב. מעתה, כשארצה להיראות קצת פחות קז'ואל, אזרוק על עצמי את ז'קט הקסמים הזה, ובן רגע איהפך למבוגר, מתוחכם ואנין. כל שלושת הפריטים האחרונים נרכשו בחנות האם של צ'יפ מאנדיי, והעובדה שאין להם ייבוא סדיר לארץ? צ'רי און טופ.

• כל הוסטל שביקרתי בו עד כה העניק מפה של העיר, ובדרך כלל צוינו על אותה מפה כל מיני עסקים וחנויות, שנתנו חסות חלקית להדפסה, או סתם מצאו חן בעיני המוציאים לאור. על המפה ההמבורגית שלי הופיעה חנות יד-שניה בשם 'הוט דוגס', שחשבתי שהלוגו שלה מגניב. הסתבר שהיא קרובה להוסטל, אז יצאתי לחקור אותה מקרוב, ואחרי כשעה של בהיה ומדידה, קניתי חולצה ארוכה עם דיטייל מראשית הניינטיז. אני מתעב את המינוח "דיטייל", אבל להגיד "אפליקציה" נשמע לי ערסי. היוועצות עם ידידיי המלומדים אולי תצליח להגדיר את זה טוב יותר.

• עוד מ'הוט דוגס': נעליים פקיסטניות. כלומר, אין להן מראה פקיסטני במיוחד, אבל הן יוצרו בפקיסטן, והן כחולות עם תפרים אדומים מקסימים.

שוב, את החולצה כנראה לא אלבש עד החורף הבא, והנעליים קצת לוחצות, אבל אתם יודעים מה? חלק נכבד מתהליך החיפוש והקניה הוא אלמנט הבעלוּת; הידיעה שלי יש משהו שלאחרים אין. אני תוצר של המערכת הקיבוצית ותמיד ראיתי עוד שלושה או ארבעה ילדים, נערים וגברים לובשים אותה חולצה כמו שלי. כל זה עוד לפני שנכנסנו בכלל לסוגיית הילד השלישי במשפחה, אחרי שתי בנות. בילדותי לבשתי כל מיני פריטים בהשראת "גלגולו של מעיל", שעברו חמש ידיים ( וגם זרועות וצווארים) לפני שהגיעו אלי. בקיצור, אני אוהב דברים שרק לי יש. מנטליות בית ספר יסודי, כבר אמרנו. גם ההיסחבות באותם בגדים במשך חודשיים נתנה בי את אותותיה, וחשתי בחילה רוחנית בכל פעם שנחשפתי לערמת הבגדים המוכרת בתרמיל. כך אף הסברתי באריכות למוכרת החביבה ב'צ'יפ מאנדיי', שאמנם לא נראתה מעוניינת בכל תולדותיי, אבל בעיה שלה. כדי לקשור לעצמי כתרים מינימליים של כבוד וריסון, אציין שבהמבורג יש סניף של 'אורבן אאוטפיטרז', מה שבכל יקום מתוקן היה גורם לי ליפול מהרגליים ולמות מאושר, אבל איכשהו הותיר אותי רק חצי נלהב.


אוי, זה היה ארוך. ועוד לא הגענו לחלק בו קורים דברים. מיי גאד, זה כמו פרק של "גוסיפ גירל", שכל מה שאתה זוכר ממנו הוא שנלבשו בו בגדים יפים, אבל גם תחת איומי אקדח לא תצליח לספר מה היתה העלילה. חיי- מסכת ארוכה של לחוש את עצמי בלייר וולדורף.

בהוסטל פגשתי את ברנדון ושרה. בתחילה חשבתי שהם מטיילים יחד, אבל אז גיליתי שהם כאלה חביבים ואדיבים זה לזו כי היא אמריקאית והוא קנדי. להלן אנקדוטה שמסבירה את זה היטב: אחרי ערב שלם של היכרות, החלפת חוויות, דיונים מעמיקים בנושאי דת וקריירה אגב ישיבה בפאב מקומי, שרה לא זכרה את השם של ברנדון. שזה בסדר, גם אני לא הייתי סגור אם זה "ברנדון" או "ברנן", אבל לפחות היה לי כיוון כללי. וזו, חביביי, תמצית ההיכרות בהוסטלים. במשך אותם רגעים, שעות, ימים, אתה ושותפיך יכולים להיות חברים מאוד טובים. אתם עשויים לגלות שיש ביניכם הרבה מהמשותף, או שיש לכם היכולת להעביר ערבים מאוד נעימים ביחד. צפון אמריקאים מצטיינים בזה, עד שכמעט מאמינים שאכפת להם. אבל שְנו על זה לילה, מה שנקרא. לְאורַן האכזרי של קרני השמש הראשונות תמצאו את עצמכם מתהפכים במיטה, ותוהים: רגע, מי זה פה מולי? סטוץ של ידידות.

נראה לי שזו אחת התגליות הכי מפכחות שהיו לי במסע. לפני צאתי, באמת דמיינתי את עצמי רוקח חברות-אמת עם אותם זרים מסתוריים ונעימים. השליתי את עצמי שאוכל לרקום קשר ארוך טווח עם אנשים, רק משום שבאותו זמן היינו באותו מקום. למען האמת, כולנו רק מעבירים את הזמן לפני שנחזור לחיים האמיתיים שלנו. מתי מעט מכל ציבור התרמילאים הם אנשים שחיים בניתוק מוחלט, בלי משפחה, עבודה או חוג חברים שהושאר מאחור. רובנו עושים דברים, ואז מזדרזים לדווח עליהם לכל מי שאנחנו מכירים מהבית (אהמ-אהמ). החיים האמיתיים הונחו בHold עד שחיידק הטיולים הזה יצא לנו מהמערכת, ונוכל לחזור ולהיות ברגים קטנים וצייתניים. שזה לא כזה נורא, אגב. נשמע כאילו אני מוקיע פה את כל השיטה, וחלילה לי. אני נהנה להיות אותו בורג. מנקודת המבט הנוכחית שלי, הברגים נראים כמו חיות קסם אציליות, ואני משתוקק לחזור ולהצטרף לעדר שלהם. אבל בינתיים, כל עוד המרחק מהשגרה מעיק (מעניין, הרי בדיוק בגלל זה נסענו, לא? כדי לחמוק מהשגרה?), אנחנו עושים כל מה שאפשר כדי שלא יכאב. הווה אומר, קשרים סוציאליים מנומסים עם אנשים שאת שמם אתה לא זוכר.

בערב הראשון יצנו שרה, ברנדון ואנוכי לאותו אזור ידוע לשמצה של ניאופים והדחות לחטא- הריפֶּרְבַּאן (Reeperbahn). בערב השני הצטרפו אלינו שני אוסטרלים- סקוט ולי(י), מה שכבר הפך את כל האירוע לפסטיבל קיפוץ מפאב לפאב, בניסיון למצוא אחד שהוא גם לא סליזי מדי וגם מגיש מבחר מספק של בירות. לא יודע כמה אתם מסתובבים ברחובות אפופי זונות בערים אירופאיות, אבל קשה למצוא בהם מקומות לא סליזיים, אוקיי? מה שאפשר למצוא בהם, והרבה, זה פאבים עם זמרים מקומיים שעושים קאברים לבקסטריט בויז. הו, הלוואי שהייתי ממציא את זה, והלוואי עוד יותר שמישהו מאתנו היה מספיק פיכח בשביל לתעד את השירה ההמונית של I want it that way, אבל צר לי. תצטרכו להאמין לעדותי המפוקפקת בנושא, אבל טראסט מי- זה היה קסום. בסוף הערב החלטתי שאני רוצה להתחתן עם סקוט, ולתת ללי(י) לגור במרתף שלנו. אגב, הסיבה שאני כותב את השם שלו ככה, היא משום שמבטא אוסטרלי נהיר לי בערך כמו ברייל. הוא אמר לִי, כמדומני, אבל משך את היו"ד, ולכן עד עולם ייקרא לי(י). זה בסדר, ממילא הוא לא יאוזכר פה יותר.

ברנדון לא חדל מלפטפט על הריפרבאן הארור הזה, מה שכמובן הביא אותי להגיד שהוא סובל מ- Reeper Madness. חה! אני חושב שבשמיעה ראשונה הוא לא קלט את זה, אבל בבוקר היום האחרון שלנו הוא הבטיח לעשות מזה סטטוס בפייסבוק. בדקתי, אגב, והוא שקרן. חוטב עצים קנדי, חובב מייפל, בריאן אדמס, טרנס ופיליפ, ושקרן מטונף. בכל מקרה, פזור התפזרנו לנו לדרכינו. אחרי שלא הצלחתי להתאפס על כיוון קונקרטי להמשך המסע, ואף טרחתי לקטר על כך בפני כל מי שנקרה בדרכי, וירטואלי וממשי כאחד, החלטתי לנסוע להאנובר. התכוונתי לקצר טווחים לקראת נסיעת הרכבת או אוטובוס שלי לבלגיה, וגם הרגשתי שהמבורג עוד תעלה לי כסף רב אם לא אמלט ממנה בזמן. בדיעבד, היה עדיף למצוא משהו אחר לעשות. לבלוע כרית סיכות, למשל.

היכונו, זאת הולכת להיות הלא-חפירה הראשונה מסוגה בבלוג: לא נהניתי בהאנובר. אינני ממליץ עליה לחבריי. לא משום סיבה ספציפית אלא סתם, היעדר של כימיה בין אדם לעיר. קורה. בעיקר כשהעיר היא הנתניה של גרמניה, מכילה ערסו-פריקים ופָּאנְק-אצות (הכלאה בין פאנקיסטיות לפקאצות. נא להפיץ את זה, אני רוצה להתפרסם גם מחוץ לקנדה) ואפס מוקדי עניין למי שלא נמצא בה לוועידה בנושא ברזים או משהו. משהו טוב שכן קרה בהאנובר: לא דרסה אותי משאית. עוד משהו: ביומי האחרון, אחרי הצ'ק אאוט מהכמוסטל המשונה בו שהיתי ומשהו כמו עשר שעות לפני הרכבת שלי חזרה להמבורג (כן, בנוסף לכל עוד חזרתי להמבורג בשביל האוטובוס לבלגיה. כבר אמרתי שלא נהניתי?), נערך בעיר מרתון. שפע מכנסוני לייקרה בגזרות מדאיגות, חשש להתמוטטות קשישים ברחוב והאופציה להניף ידיים ענקיות מפוליאוריתן מוקצף? בטח שהלכתי. היה היסטרי.

שמש עולה, יורד גם על הליל. רכבת עֳרְבִית החזירה אותי להמבורג, שם המתנתי כשעה וחצי לאוטובוס לבריסל. אם תהיתם מה משך הנסיעה מהמבורג לבריסל באוטובוס, הנה התשובה: תשע שעות. לקחתי שני כדורי שינה וזה עבר דווקא בסבבה. עכשיו נשאר לי לבדוק מקרוב כמה ופלים בלגיים, ונראה לי שאני מסודר.