רטוב וחם

אח, פולין. נימפת יערות חמקמקה וצחקקנית שכמותך. ארץ בלתי מפוענחת עד תומה, כולה ניגודים וריח של דג מלוח. דוקטור, תציל אותי, אני מאוהב. כן, אני יודע שלאהוב את פולין זה קצת כמו לצאת עם מישהו שנמוך ממך- משהו שכדאי להצניע ולטשטש, קצת כמו פריחה מסתורית בצידי הבטן או שלפוחיות ברגל. וואטאבר, חבר'ה, אני יודע על מה אני מדבר: מדובר במדינה היסטרית לגמרי.

מכיוון שלכל הפחות אני בחור עקבי, גם מערכת היחסים שלי עם פולין מתחילה לא משהו. טעון בארבעה קילו ארס ותיעוב עצמי אחרי הביקור בפראג (אתם מוזמנים לרפרף בפוסט הקודם, להכפיל במאה וללקק את השקע החשמלי הקרוב. זאת בערך החוויה החיובית שהיתה לי מבירת צ'כיה), עליתי על רכבת בוקר לקרקוב. מה פירוש 'רכבת בוקר'? ובכן, רכבת שיוצאת באחת-עשרה לערך, ומכריחה אותך לסחוב את תיק הפלצות העצום שלך, עולל הסיוטים המשוקץ במשקל שלושים פאקינג קילו, כל הדרך לתחנת הרכבת המפגרת של פראג. מיותר לציין שמזג האוויר היה איפהשהו בין 'רותח' ל-'או מיי גאד, תהרגו אותי ופשוט נסיים את הפארסה הזאת, טוב?', אבל היי, אחרי הפעם המאתיים שאתה מוחה את המצח באמצעות גב כף היד, אתה ממילא לא מרגיש כלום. על כל זיעת פנים, היה חם ומחריד, יצאנו באיחור, ואף הגענו באיחור לתחנת קטוביץ', בה אמורים להלחיף רכבת. מצאתי את עצמי באמצע שום מקום, חולק רציף עם זוג אמריקאי- איש משלושתנו לא מדבר מילה בפולנית- מנסה לנחש מתי תגיע הרכבת לקרקוב.

אחרי חצי שעה לערך היא הגיעה. עדיין היה חם כמו יום כיף בֵּשְאוֹל לקראת שש בערב, כשנפלטנו לתחנה המרכזית של קרקוב, שהייתה פאקינג נטושה. הטוריסט אינפורמיישן? סגור. מפות של העיר? תחלמו על זה. שילוט שמציין מקומות רלוונטיים בעיר, בשפה שאינה פולנית? כן, בכל עיר מתוקנת, אבל לא פה. קיצר, היה מקסים, ומרוב שהיה מקסים, שברתי את החרם בן (כמעט) ארבעת החודשים שלי, ולקחתי מונית. את רואה מה גרמת לי לעשות, קרקוב? אשכרה הייתי תייר ושילמתי בערך שלושים וחמישה שקלים על נסיעה של שבע דקות. ההוסטל שלי היה ביזארי לחלוטין, ולפי מיטב המסורת האירופאית, המיזוג בו כלל, ובכן, חלון פתוח וגישה חיובית. חשבתי לעצמי, "אתם צוחקים עליי, נכון? לא מספיק מה שהלך פה ב1941, עכשיו גם הוסטל עם המון מדרגות ובלי מזגן אחד לרפואה?", אבל כלפי חוץ הייתי הכי לוקאלי, וחייכתי בנימוס גם אל מול פני האסונות. שלא יגידו שאני לא מטמיע את מנהגי המקום. אותו הוסטל, שקיבל ציונים גבוהים להחשיד בהוסטלוורלד, לא הציע יותר מדי מלבד ארוחת בוקר חצי-מפנקת. כל האווירה בו הייתה מאוד אגבית, כאילו הצוות עושה לנו את כל טובות העולם כשהוא טורח, יו נואו, להזיז את התחת ולתפעל את המקום: חצי מהזמן אף אחד לא ישב בדלפק הקבלה (אפשר להבין אותם, המקום פונה לרחוב, חם בעשר מעלות משאר המבנה, ויש בו אולי שקע חשמלי אחד מתפקד. הייתי מתאבד אחרי חצי שעה), יש מפתח אחד לכל חדר, את הפחים מפנים אחת למתי שמתחשק למישהו, ולַרוב אנשי הצוות פשוט רבצו על מדרגות הכניסה, עישנו עם החברים הלא רחוצים שלהם ושלחו מבטים מעט מופתעים באורחי המקום. קיצר, קרקוב היתה באסה וחצי. שזה קצת סותר את כל ההשתפכויות שלי מההתחלה, אבל תנו לי שניה לקטר קצת, ומבטיח שנגיע למחוזות נעימים יותר. לאורך כל שהותי בעיר, מזג האוויר היה מחריד. קיץ, בלי האופציה לחמוק אל מקומות ציבוריים ממוזגים, הוא לא קיץ, אלא סתם קומקום מהביל בגודל עיר. מה גם שהעירייה עושה עבודה די מחורבנת בכל נושא ההדברה בעיר, כי נעקצתי מלא. אי אפשר היה לשבת תחת עץ בלי לקבל הדגמה חיה וזוחלת של פרקים נבחרים מלקסיקון פולין לחיפושיות ושאר פרוקי רגליים. לא שזה מנע ממני מלשבת כחמש שעות ביום ממוצע תחת עצים אקראיים ולקרוא, אבל דעו שסבלתי לאורך כל התהליך.
כדי לא לצאת מנוול לחלוטין, אחלוק לקרקוב את המחמאות הבאות:

א. היא אכן זולה. אוכל שם עולה שקל וחצי, המבחר אינסופי והמנות גדולות. חרשתי על הדוכנים בקניון כמו אמריקאית בולמית בטרנינג וקוקו.

ב. היא אכן מאוד יפה, יימח שמה. זכרתי אותה קלות (ספוילר: עוד ידובר על מסעי הקודם בפולין בהמשך הפוסט!) כמסאז' ויזואלי, והיא עמדה בציפיה. העיר העתיקה שלה, בה אני ממליץ לבקר בשעות בהן השמש לא מאיימת להכחיד כל קיום מבוסס-פחמן, מרשימה ומעניינת, והרבעים הפחות מתוירים שופעים בארים וגלריות. השמועה אומרת שחיי הלילה הם עניין די רציני בעיר, אבל אני אחרי תשע בערב נעשיתי כזה אנטיפת, שבאותה מידה יכולתי לשהות בכפר סבא. בעצם לא, בכפר סבא יש מזגנים.

ג. אוקיי, בשעתו זה היה בלתי נסבל, אבל בדיעבד זה ממש מצחיק: האנשים בקרקוב, ואני לא יודע אם לשייך את זה לאוכלוסיה המתיירת או למקומית, כי שתיהן לקו בחולי הזה במידה שווה, עד כמה ששמתי לב, הם קצת סתומים. כל נושא ההליכה ברחוב, או בתחנת רכבת או בקניון, אשכרה מבלבל אותם. מבטיהם תמיד תוהים, כאילו הקונספט של תנועה לא לגמרי נהיר להם. אתה נעצר כדי לפנות להם מקום לעבור, והם נעצרים איתך. אתה מנסה לעקוף, הם זזים יחד איתך. אתה מבקש מהם בנימוס שיתנו לך לעבור (באנגלית, ותוך שימוש במחוות ידיים אוניברסליות ונמרצות, ואה, כן, עם אותו תיק של שלושים קילו שלא בדיק רומז על חיים נעימים, אז כאילו למה להיות סתומים בכוח?) והם מסתכלים עליך כאילו נפלת מהכוכבים. הכל מאוד מתמיה, מאוד מבלבל, עבורם. ואני אומר, בוקר אור לכם, פולני מחמד, וברוכים הבאים להווה. אני לא אומר שתעזבו עכשיו הכל ותקנו איזה אייפד או משהו, אבל גט א פאקינג קלו- העיר שלכם שורצת ורוחשת. אתם כבר לא בקנזס. זה הזמן להניח את משקפי התלת-מימד ולצאת מסרט הסטארז הולו שהתקיימתם בו במיליון השנים האחרונות. אם אתם רוצים להפוך את השהות במקום לחוויה נסבלת, התקינו מזגנים במקומות ציבוריים (כאילו מה, לאן הולכים כספי המיסים שלכם?), וחדלו לבהות באנשים כמו תינוקות שמרותקים למובייל.

ד. אה, ותלמדו להתלבש, בחייאת. כמות חולצות הבטן שראיתי באותם ארבעה ימים סיפקה לי מנות גיחוך לשנתיים הקרובות. אני יודע שכמו הרבה טרנדים חולים, גם חולצות בטן עשו מעין קאמבק בעונה האחרונה, אבל אנחנו לא עובדים פה על אף אחד. הקרקוביות לא לובשות את זה כי הן ראו את זה על המסלול של מארק ג'ייקובס, סבבה?

אני יודע שזה נשמע כאילו כל מה שאני עושה פה זה להתבכיין על מזג האוויר וכמה כל האנשים סביבי מחורבנים. אבל היי, אני לבד בחו"ל כבר הרבה יותר מדי זמן, אז קאט מי סאם סלאק. אתם צריכים לראות את הפניות שאני מקבל באטרף, זה לבדו יכול לגרור אדם לסף שיגעון, אז לעבור את כל זה ועוד לבד, בניכר? הגינות, חברים, מה העולם יהיה בלעדיה.

אוקיי, אז פולין. הגילוי הנאות דורש ממני להודות שכבר פקדתי את המדינה הזאת, אי אז ב2004, בחופש שבין י"א ל-י"ב, באחת מאותן משלחות נוער שבתי ספר מארגנים. המסע דאז היה... ובכן, בואו נקרא לו 'שנוי במחלוקת' ונחסוך את כל היתר. מעבר לסוגיית ה-'הבה נציצה במחנות, נעלוב בפולנים, נאהב את הארץ וננסה לגרום לכם לבכות', שגם איתה קשה לי מספיק, היו עניינים אישיים מעורבים. סיפור משפחתי מכוער הטיל צל מביך על כל האירוע, וממילא יש לי את יכולת ההיקשרות הרגשית של מכונת פחיות, אז לא היה קל. שזה די הולם, כי בכל זאת בפולין עסקינן, אבל כן, חשתי איזהשהו צורך בתיקון. כאילו מגיע לי שידור חוזר של החוויה הפולנית, כי לא יכול להיות שזה כל מה שיש. למעשה, אחד הזכרונות הדומיננטיים שלי מאותו קיץ הוא איזו שיחת 'הו, היהודים המסכנים', שנערכה בקרקוב. אתם יודעים, מהשיחות האלה שאמורות לגרום לכם להרגיש כאילו יש קשר כלשהו בין אותן קהילות של לפני שמונים שנה וביניכם - טינאייג'רים פריפריאלים שהשאיפה הכי מורכבת שלהם היא לקנות עיפרון גדול עם חריטות בשוק. אני לא ממש זוכר את תוכן השיחה, אבל אני זוכר את העיר משתפלת בעדינות לנהר. אני זוכר גם, שחשבתי לעצמי, שבדיוק במקום כזה הייתי רוצה לחיות - מקום שליופי שלו אף פעם לא אתרגל. כמו זוגות מבוגרים עם חיי מין פעילים, אלה שעדיין נמשכים זה לזו (או לזה, או זו לזו. בכל זאת, אירועי חודש הגאווה, בואו לא נפלה), ומצליחים להתפעל אחד מהשניה גם אחרי עשרים שנה, חשבתי שלעולם לא יימאס לי מנוף כזה; שאף פעם לא אשבע מבניינים עתיקים וגשרים נמתחים מעל נהרות. במובן מסוים, זה מה שדמיינתי שאראה במסע הזה. לזה ציפיתי. את זה גם הגשמתי, כמובן, בעשרות ערים אחרות, יפות ומעניינות יותר, אבל לזכותה של קרקוב ייאמר שהיא הייתה שם קודם.

נחזור לעלילה: הרכבות בפולין, כך מסתבר, היו ונותרו נושא כאוב. אותה תחנה לא ממוזגת בקרקוב, מתחזקת אשנב מכירות אחד, מאוכלס בפולניה זעופת פנים וענודת שומות, שאינה דוברת אנגלית. שזה פשוט מצוין, כי מי צריך שפה שניה בתחנת רכבת בינלאומית? אף אחד, זה מי. אז שילמתי מאה ומשהו זלוט על הכרטיס, ומכיוון שכאמור, אינני דובר מילה בפולנית, שאלתי את הבחורה הנחמדה מאיזה רציף הרכבת יוצאת. היא לא טרחה לענות. לוח הרכבות (המודפס! כי לוח אלקטרוני מעודכן זה למדינות נחשלות) רמז שהרכבת יוצאת תוך שתי דקות מהרציף הכי רחוק, מה שגרר סצינת ריצה מבדחת שלי עם התיק על הגב. זו בדיחה חוזרת במסע הזה, בחיי. הצד החיובי הוא, ששרירי הגב שלי במצב טוב משדמיינתי. עליתי על הרכבת, מצאתי מקום, וקיוותי לנסיעה מקסימה של שלוש שעות. ובכן, נחשו איפה עוד אין מיזוג? בדיוק. במשך אותן שלוש שעות דמיינתי אסונות גרפיים במיוחד מתרגשים על האומה המגוחכת הזאת, בזמן שהשתדלתי לא לזוז יותר מדי, היות וכל תנודה מינימלית גררה גל של הזעות והתנשפויות. אסון.

התחנה המרכזית בוורשה היתה גרועה באותה מידה. הטמפרטורות בחוץ טיפסו לשחקים לא מנומסים, כל הקונסטלציה עמוסת הבטון והמתכת הזאת קבורה שש אמות מתחת למפלס הרחוב ובנויה כמבוך. לכל אורך הניווט שלי במקום, הרגשתי כאילו אני הולך בתוך הבל פה של מישהו והגעתי לרמות תסכול ויזע שמאפיינות בדרך כלל נהגי משאית טקסניים, אבל לא אמרתי נואש. ההוראות מההוסטל הוורשאי היו כה מפורטות, שחיש מצאתי את דרכי למקום (הלא-ממוזג, כמובן), ויכולתי להתחיל קצת ליהנות.

ביום השני שלי בוורשה גיליתי שני דברים: את הקניון הפסיכי המקומי, על חמש קומותיו וארבעים אלף חנויותיו, ואת ג'ני, השותפה לחדר. יברך אותה האל, פרחה אמריקאית תפלה ומהממת שכמותה, עם תסרוקת איימי ויינהאוס, לק בצבע הלו קיטי, איפור עיניים כבד, שיזוף לא מבוקר וסנדלים מעוררי חלחלה. רבים הם האמריקאים שבאים לאירופה ומהר מאוד תופסים תחת. כאילו את כל השטויות הבנאליות, עליהן כיליתי את זעמי בפוסט הקודם, מתגמדות לעומת החשיבות והתרבותיות שהם מפגינים על ידי כך שמלכתחילה בחרו באירופה. רוצה לומר, גם סתומים, וגם מחזיקים מעצמם מינימום ז'אן פול סארטר. ג'ני אינה כזאת. היא פחות או יותר מצהירה על עצמה שהיא פקאצת מסיבות עם חיבה לאלכוהול זול. ואתם יודעים איך זה עם הומואים- תנו לנו איזו ערמת טראש מודעת לעצמה, ואנחנו עפים עליה. לא סתם קוראים לנו מתרוממים.

את השבועיים שלפני הגעתה לוורשה בילתה ג'ני אצל קרובי משפחה, באיזה כפר נידח, שם נאלצה להיעזר בדלי כדי להתקלח. היא שיוועה למעט סיביליזציה, ונתקלה בי בחדר בהוסטל. ישר התעלקתי עליה, ויצאנו לחפש לה משהו לשתות. בינינו, למצוא משהו לשתות בפולין זה לא אתגר גדול, אוקיי? בכל מקרה, אחרי שתי בירות, הכבד שלה כנראה נרגע קצת, אבל יצר הבליינות עוד לא. דמיינו נא את הסיטואציה- אני ובהמה אמריקאית חמודה ונואשת, מחפשים מקום בילוי ברחובות ורשה. הרגשתי מאוד "החיים הפשוטים" עם פריס וניקול. הצרה היא, כמובן, מזג האוויר הפולני. תאמרו שקיץ בחוץ, ואמנם לא נעים לרקוד ולהזיע כל הזמן, אבל זה גם לא חדש ואין מה להתלונן על זה. הכל נכון, אבל אל תשכחו שאנחנו באירופה. עשרים דקות אל תוך הניסיון שלנו לשכר את ג'ני, מתחיל לרדת גשם. אני בכפכפים ומכנסיים קצרים, היא בגופיה וסנדלים. רצנו כמו ג'מאייקנים על ספידים חזרה להוסטל, עטיתי על עצמי ג'ינס ונעליים סגורת, ויצאנו לתור אחר מועדון. הגשם, אגב, נמשך כל הזמן הזה. הגענו לאזור המועדונים ספוגים. בחיים שלי לא הייתי כל כך רטוב מחוץ לגבולות הגאוגרפיים של מקלחת. אחרי עשיית עיניים חצי פתיינית וחצי אומללה לסלקטור הפולני, אנחנו נכנסים (חינם! בחורות זה כל כך שימושי) למועדון הראשון שנראה מספיק פנוי. המקום אפוף טורקים, בחורים מקומיים בחולצות באולינג ובחורות שנראות כאילו התאפרו בקמח וריבה. ברקע מתנגנים מיטב השירים שגורמים לי להקיא בימים כתיקונם, אבל למי אכפת? המצב כל כך מגוחך, ושנינו מספיק שיכורים ורטובים כדי ליהנות ממנו. אחרי שעה ומשהו בחברת הרקדנים הפולנים (סגנון הריקוד השלט: אפילפסיה סלקטיבית), אנחנו עדיין לא יבשים, ומחליטים לחזור להוסטל ולישון.

בלילה השני שלחתי אותה לבלות עם שני בלגים מהחדר, בשעה שאני הולך לישון מוקדם ולפנטז על השותפים הסקוטים החתיכים שלנו. החשבון הכללי הוא איפהשהו סביב עשרים האנשים שבאו ויצאו מאותו החדר בטווח של יומיים, ומה אומר, יקיריי, אם אלה החיים- נחיה, ועוד נגיד תודה. בינתיים מזג האוויר משנה את פניו. חמשת ימי השליקה האנושית שהתחוללו בְּאוּלִיצוֹת פולין פינו את מקומם לסגריריות ושברי סערה. כלומר, אם עד עכשיו לפחות שעות היום היו חמות והלילות קצת פחות, ימי קץ המסע הפולני שלי הם 'אַחֲרַי המבול', במובן של 'אַחֲרַי הולך המבול לכל אשר אפנה', שזה כבר קצת פחות נחמד, אבל אני כבר כל כך מתורגל בנושא, שאין מה להתרגש.

ללילה השלישי, האחרון שלי בוורשה, אני חורש מזימה מבריקה- היות והאטובוס שלי לאסטוניה יוצא מהרציף שלו ברחוב 'איפה זה' פינת 'לא, באמת, איפה זה?' בשש בבוקר, מוטב עלי לחסוך את הטרחה המטופשת של שינה. אני שם מבטחי בג'ני, אבל די מהר היא מודיעה לי שהיא רוצה דווקא לישון בלילה ההוא, כי יש לה תוכניות למחרת. ובגלל דברים כאלה, בנות היקום, ההומואים שלכם שונאים אתכן בסתר. רק שתדעו. בכל מקרה, אנחנו יוצאים לסיבוב בירה קצר ברובע התיירותי של ורשה, מה שמתגלה כמטופש מיסודו, היות וכל מה שיש ברבעים תיירותיים הן, ובכן, אטרקציות תיירותיות. יקרות. ומעאפנות. בסופו של דבר נמצא באר סטודנטים מקומי, בו טעמתי את הסלט המשונה ביותר שאכלתי בחיי (כרוב, בצל סגול וחסה, עם רצועות בקר קר, וצ'ילי מוחמץ חתוך לקוביות קטנות. היה דוחה ונפלא, אכלתי הכל) ויצרתי קשר עמוק ומשמעותי עם הבחורה הנוספת שנגררה איתנו- גרמניה חביבה בשם אוֹלה. ג'ני אפילו נטשה אותנו לקראת חצות, אבל קצת רגשות אשם (ועוד בוורשה) שכנעו את אולה לשבת איתי עד שתיים בלילה. אחרי שהתברר שסיפורי המלחמה מההיסטוריה הפרטית של המשפחה שלה מרשימים בהרבה משלי, חזרנו להוסטל, וכבר חשבתי איך אעביר את הזמן לבדי בלובי, כש...
הבלגים הגיעו! כן, אותם בלגים שלא ממש יצא לי לפגוש, ועליהם הפלתי את ג'ני כדי לארגן לעצמי לילה אחד של שינה אנושית. וו-הו, איך שגלגל מסתובב לו. הבלגים- מנוֹאל וג'רום- העבירו את חלק הארי של היום שלהם בשתיה לשוכרה, והחליטו לחגוג את ההישג המרשים הזה בחצי בקבוק של ג'וני ווקר. כמובן שהצטרפתי לכוסית. החוק הלא-כתוב השני* של הקיום ההומואי הוא, שלא מסרבים למשקאות חינם מבחורים חמודים. חוקים אלה נכתבו בדם. אפילו אחד השותפים הסקוטים החמודים שלנו התעורר וישב איתנו זמן מה, ולמען האמת, היה ממש כיף. רחוק שנות אור מלהיות אחד התחביבים שלי, ואני לא חושב שלעולם ארגיש בנוח באחווה גברית מכל סוג שהוא, אבל באותן שעות, ובאותה הנסיבה- התאים גם התאים.

בחודשים אלה, נוהגת השמש הפולנית לזרוח לקראת ארבע בבוקר. בלילה הזה, שעבורי סיים את יום ההולדת הראשון שאשכרה לא ציינתי בשום צורה שהיא, הרמתי כוסית עם חבורה של זרים מוחלטים, וחשבתי שדווקא לא רע לי בכלל. אז לחיים, נתראה באסטוניה.

* החוק הראשון, אגב, הוא "בלי שיניים!", ודי לחכימא.